"אמר ריש לקיש: והוא שהמיתו, אבל לא המיתו - לא... תניא כוותיה דריש לקיש: אחד שור שהמית ואחד בהמה וחיה שהמיתו בעשרים ושלשה".

אמרו במסכת יבמות דף לו.
"תניא כוותיה דריש לקיש: החולץ למעוברת והפילה - צריכה חליצה מן האחין.
אמר רבא: הלכתא כוותיה דר"ל בהני תלת. חדא, הא דאמרן.
אידך... לעולם לא קנה, עד שיאמר: פלוני ופלוני ירשו שדה פלונית ופלונית שנתתים להם במתנה וירשום.
ואידך... קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי".

וקשה למה לא הוזכר גם דין דידן. אם משום שדינו מפורש בברייתא, הרי גם הדין דיבמות מפורש בברייתא.

ותירץ התוספות:
"תניא כוותיה דר"ל - הא דלא חשיב הך בריש החולץ (יבמות דף לו. ושם) בהדי תלת דהלכה כר"ל משום דהכא אליבא דרבי אליעזר פליגי".

אולם הכסף משנה (הלכות סנהדרין פרק ה הלכה ב) כתב: "ותניא כוותיה דריש לקיש ולפיכך פסק רבינו כוותיה". כלומר שפירש את דברי הרמב"ם שם: "אפילו ארי ודוב וברדלס שהן בני תרבות ויש להן בעלים שהמיתו מיתתן בעשרים ושלשה" - כריש לקיש, ולא כת"ק ולכו"ע.
וכן דעת העין משפט ונר מצוה שציין בדברי ריש לקיש לרמב"ם זה.

ולדעתם שמא י"ל שלא הזכיר רבא הלכתא למשיחא, שכן משגלתה סנהדרין לא דנו דיני נפשות (עבודה זרה דף ח: ).