טז:
המקבל צאן ברזל מן הגוי – ולדותיהן פטורין מבכורה. והיינו כשהן מבכרות, בכורן לא יינתן לכהן.
(לס"ד דאביי מיירי דוקא בקיבל עליו הגוי אונסא וזולא, למסקנה דרבא אפי' לא קיבל ומשום דידו באמצע לתופסן).

ולדי ולדותיהן – לר' הונא חייבין (דור ד' לכהן), לר' יהודה עדיין פטורין (רק דור ה' יינתן). (ועי' בעמ' הבא בש"מ אות ב' דכנראה לא גרסינן במשנה ולדי ולדותיהן חייבין).
לס"ד להלן רשב"ג פליג בזה, ודחינן דבזה מודה רשב"ג. (אולי לר"י י"ל דקאי ארישא).

העמיד ולדותיהן – לת"ק דור ג פטור, (לר"ה נוסף עוד דור שפטור ולר"י הוא כמו לא העמיד).
(פירוש העמיד, לרש"י פתח לו פתח וכו'. לתוס' בשם תוספתא שהאמהות מתו).
לרשב"ג (למסקנה) עד עשרה דורות (ולעולם) פטורין.

(בהלכות ריבית; לקבל צאן ברזל מישראל – אסור. מגוי – מותר.
אם הנותן מקבל אונסא ודזולא – מותר אף בישראל, אלא דאין זה נקרא צ"ב).

יז.
פלוגתא דר"מ ורבנן;
לתי' א'; רחל בת רחל בת עז – לר"מ חייבת בבכורה (בתר אימיה) לרבנן פטור (בתר המין).
וכן עז בת עז בת רחל. (לשאר התירוצים דין זה לא נתפרש).

לתי' ב'; רחל בת עז בת רחל – ר"מ מחייב (חזרה שיות) וחכמים פוטרים. (ולת"א ות"ג לא נתפרש).
וה"ה עז בת רחל בת עז. (דלר"מ חזרה שעירות למקומה אלא דלתי' זה לא איירי בכך. רש"י).

לתי ג' דר' אשי; רחל בת עז או עז בת רחל ויש מקצת סימנין – לר"מ חייב וחכמים כר"ש דפטור. (והיינו חכמים דהאי ברייתא ולעיל קרינן לר"מ חכמים דר"ש וכן הוא שיטת סתם משנתינו. ובדין זה אף לת"א ות"ב עכ"פ נחלקו בזה ר"ש וחכמים והלכה דחייב).

דינים שבאו בסוגיא דרך אגב;

ראשית הגז – עז בת רחל פטורה (לאו בר חימום). רחל בת עז יש לדון.
אותו ואת בנו – לשחוט הולד עם אביו ביום א', חנניה מחייב וחכמים פוטרין. (עי' תוס' דהיה הו"א דאמו רחל ואביו תייש והוא עז, לחכמים דר"מ אפי' רבנן דחנניה יודו, אבל נדחתה סברא זו).

לקרבן – נדמה פסול. כגון עז בת רחל. וגם קרבן נדבה.
בשעיר ראש חדש (וה"ה רגלים) מצינו דפסול גם נחית לדרי. (כגון עז בת רחל בת עז. כך פירש"י ד"ה מודה, וכפיר"ג, אבל בד"ה ה"מ פי' לענין עז בת עז בת רחל. ומשמע דשניהם אמת). (ולא נתפרש להדיא אי באמת ראש חדש ורגלים שאני כלשון ריו"ח, או דילפינן מינייהו לשאר קרבנות).

שה שאינו מיוחד לדורותיו – אין לוקין על צמרו משום כלאים. וצמרו פסול לתכלת. וצמרו אינו מטמא בנגעים.
הדלה גפן ע"ג תאנה - היין פסול לנסכים.
פשתן ע"ג היגא – נשאר כדינו (דיש בו כלאים, ומטמא בנגעים).

מבכרת שילדה שני זכרים ויצאו ראשיהם כאחת – לריה"ג שניהם לכהן. ולחכמים א' לכהן וא' לו.
בשיטת חכמים, לר"ט היפה לכהן, וחזר בו לומר שחולקין ההפרש, לר"ע הכחוש לכהן.
ושניהם אין קרבין (אף בזמן הבית, להקדיש א"א, והוי ספק חולין בעזרה) וירעו עד שיסתאבו.

יז:
במתנות – של הכהן פטור (ככל זביחת כהן). של הישראל, לת"ק חייב לר' יוסי פטור.

מת אחד מהם קודם שחלקו – לר"ט לאחר חזרה חולקין, לר"ע החי לישראל (וירעה).
ילדה זכר ונקיבה – אין לכהן כלום אף לר"ט. וכתב רש"י דהזכר ירעה. (והתוס' כתבו דאף ריה"ג מודה דפטור, ועי"ש דלכ' לדידיה א"צ רעייה, ומיקל טפי מרבנן בזה).

לצמצם – לר' יוסי הגלילי אפשר אפילו בידי שמים, לרבנן אי אפשר (למסקנה) אפי' בידי אדם.
חוט של סיקרא שבמזבח – לריה"ג היה בצמצום, לרבנן מרווח בה.
מדת כלים ומדת מזבח – עשו מה שיכלו (לריה"ג בחזקת שצימצמו ולרבנן בהכי חייב רחמנא).
תנור טמא שנחלק – אם נשתייר רובו, טמא.
חילקו לשני חלקים הנראים שוים – שניהם טמאים לרבנן דא"א לצמצם.
לריה"ג יתכן דטהורים (דסברא דגומות נתחדשה רק כדי לדחות. אבל אולי כך האמת וריה"ג יודה).