א. קורא זכר. ברש"י בסוף המשנה נשתבש, וצ"ל טהור כדאי' להדיא ברש"י להלן קמ. בסוף העמוד דאין זה קוק"ו (אולי קוקיה שדוגרת על ביצי אחרים). ונראה מלשון רש"י שחסר קטע וכוונתו לומר שבגמ' פריך דמשמע דטהור על ביצי טהור חייב, ובסמוך מביא דבקורא פליגי רבנן ופוטרין בזכר אע"פ דהוי טהור על טהור. ובלא זה לא מובן מה זה פריך, אין זה אלא דייק, וגם הלשון בסוף הרש"י "זכר פטור מלשלח" אינו לשון המשנה, וע"כ כנ"ל.

ב. ר' אבין ור' מיישא חד אמר וכו'. ברש"י כתב שלא חיברו את הדברים לפי שצריכין לומר בשם אומרו. יש כאן דבר מענין שהרי גם עכשיו אין יודעים מי אמר מה ואעפ"כ זה נחשב עדיין בשם אומרו, ואילו היינו רוצים לחבר את שניהם לא היינו אומרים ר' אבין ור' מיישא אמרי כי זה לא נכון והיינו מוכרחים לסלק את השמות לגמרי ואז זה לא בשם אומרו.

ג.עוף שהרג ומסיים ובערת הרע מקרבך, ורש"י כ' שם לבער רשעים מישראל, האי לישנא קאי על הכוונה המקורית של הפסוק ברשע שנתחייב מיתת ב"ד ומ"מ הדין קיים גם בבעל חי שנתחייב מיתה אע"פ שהוא אינו רשע מתוך בחירה, וא"כ זו קצת הערה על רש"י שעיקר החידוש כאן דיש דין וביערת גם בבע"ח אע"פ שאינם רשעים, ומה ראה רש"י לומר הגדרה מצמצת זו בדיוק כאן.