מתוך עיון בשלוש המתנות הנידונות בפרקנו, נראה לי שמטרת נתינתן ( בדווקא, בשונה מעזיבת מתנות העניים ) אינה רק 'פיצוי' לכהנים ( וללויים ) על אי מתן נחלה בארץ, אלא מטרה נוספת, והיא :
כדי שידע הישראל, שעליו לתקן שלושה חלקים בנפשו, היות והוא שקוע ועסוק בענייני חולין, ( ואיני כותב כאן לפי הסדר ) : את תאוות אכילת החולין ( הקיבה, שבהתמלאה נותנת תחושת שובע ), את מעשי החולין ( הזרוע, בעלת הכח העיקרי לעשיה, כדי להורות שעיקר מעשי האדם צריכים להיות לקדושה, בבחינת 'עשה מלאכתך ארעי ותורתך קבע' ) ואת דיבורי החולין ( הלחיים התחתונות ). שכן למשל את הלחי העליון אין לתת לכהן, כי הוא 'מייצג' את הדיבור העליון של הישראל, כלומר דיבורי הקדושה. כך גם אין חיוב לתת מתנות אלו מהמוקדשים, ומאותה סיבה.
לא עיינתי יותר אך נראה שיש עניינים נוספים הנגזרים מכך, ואכמ"ל.