א. (קכח.) חלב בכפרים ברש"י ב' טעמים, ולהלן קכט. ד"ה כפרים הביא רק פירוש ראשון.

ב. בנתקנח הדם. בזכרוני מהסוגיא לעיל כט: דעולה דנתקנח אינו דין בעצם שהרי אם נחשב דם מכה אף אם לא יתקנח ויישאר במקומו עד אחר שחיטה לא יכשיר, ואין הדם הזה מתהפך אחר שחיטה להיות דם שחיטה, אלא הכוונה דאם נתקנח ניתן לעמוד על הענין האם ניתז דם גם בגמר שחיטה, כלומר דאם נתקנח ואחר כך נשאר נקי ממילא בטוחין אנו שהיה רק דם זה, אזי תלוי במחלוקת אי מכשיר כדם שחיטה או אינו מכשיר כדם מכה.

ג. בהמה בחייה מהו שתיעשה יד לאבר. עי' רש"י ותוס'. יסוד דבריהם דאם אינו מקבל טומאה מפני שאינו אוכל אין זה הפקעה מדין קבלת טומאה, אלא רק חיסרון סיבה לקבל, וזה ודאי נעשה יד, אבל הא דבעלי חיים אין מקבלין טומאה הוא "הפקעה" מתורת קבלת טומאה ולכן מספק"ל לרבה. והיינו נמי ספיקא דאביי בקישות כיון דמחובר הוא הפקעה מתורת טומאה. וכן בעיא ד' ירמיה בדלעת (לפי' א' ברש"י שהסכימו לו התוס') מפני דעבודה זרה לר' שמעון שאין ראוי להאכיל לאחרים, הוא הפקעה מתורת קבלת טומאה (ויש כאן חידוש בהבנה דאין זה רק שכיון שלא ראוי להאכיל ממילא הוי כעצים שאינם אוכל, אלא למרות שהן אוכל בעצמותן הן מפקיעין, ראה בסוף התוס' ודוק). ובעיא דר' פפא ביחור של תאנה הוא ממש כבעיא דאביי משום מחובר. ומה שצ"ב הוא בעיא דר' זירא בבית המנוגע דלכ' אינו בכיוון זה אלא בעיא אחרת. ויל"ע שרש ספיקו. וכבר היה לנו לעיל (קיח סוף עמ' ב') שיש יד בעקרון להכניס טומאה לתוך האהל.

ד. (קכט.) ולא שאני ליה וכו' טומאה דבעיא הכשר. עי' תוס'. וכמדומה דקשה יותר דזו קושיא אחרת של רב אסי איך טמא כאן בלי הכשר, ומדוע זה כאילו המשך לקושייתו דהוי בית הסתרים.

ה. בית שסיככו בזרעים. ברש"י לא ידענא. ובגה"ש לא ציינו בברכות כה. ויל"ע.

ו. (קכט:) אמציעתא. לכאורה כוונתו דהתירוץ בינתיים נשאר דר' שמעון קאי ארישא אבל לא מטעמיה דר' יוחנן אלא מפני שמעורה, ור' יוחנן קאי על ר' שמעון דנתפרש במציעתא. אבל כשאמרינן בסמוך אסיפא, השתא אין מקור להמציא דר' שמעון פליג ארישא, אלא דכבר כתב רש"י דאחרי דשמעינן מסיפא דפליג ר' שמעון וטעמו כדפירש ר' יוחנן א"כ ממילא פליג נמי ארישא.

ז. אי כדרבה אי כר' יוחנן. אע"פ שיש שם עוד מהלכים, נקט את אלו שהיו עד זמנו דר' אסי ודוק.

הדרן עלך העור והרוטב