א. עור האדם ועור חזיר. כמדומה דאיתא באיזה מקום בגמרא דיש דמיון בין איברי אדם לחזיר, (וגם היום משתילים ללב האדם מסתמי חזיר שהכי מתאימים), ואולי זה בסוד הדמיון בין יעקב לעשו, ואכ"מ.

ב. ועור הפרסות. ברש"י כעין שחותכין הרגליים. נראה שיש כאן ט"ס. ובכלל פלא דלא קאמר רש"י דפליגי בזה בגמרא. (אגב. מענין אם יש טעם מדוע באדם עור הפרסה הוא הכי קשה ובבהמה להיפך).

ג. ועור השליל. אם יוציאוהו כשליל נדון עורו כבשרו, ואם יוולד מיד עורו לאו כבשרו, אע"פ שבמציאות מסתמא אין הבדל בין רגעיו האחרונים כשליל לרגעיו הראשונים כילוד, ומשמע דיש כאן מין לא פלוג מסויים ודוק.

ד. שייך לפינת התחביב. החומט, הוא החילזון הצץ אחרי הגשם הראשון, והנה נזדמן היום (כח תשרי) ביום הגשם הראשון.

ה. הלטאה כחולדה. לולא דמיסתפינא הייתי מגיה כחולד, וכוונתו לחולד דקרא קמא דשרצים דלכו"ע הוי עורו חלוק מבשר.

ו. שהילך בהן. קצ"ב על רש"י שכתב שטחן לדרוס, משמע שלא החל לדרוס, ובעמ' ב' מבואר דוקא החל לדרוס.

ז. גזירה שמא יעשה עורות אביו ואמו שטיחין. הדבר פלא. האדם הזה מוכן לעבור על איסור הנאה ממת (ראה תוס') ועל כיבוד אב ואם, אבל על הלכות טומאה וטהרה הוא מקפיד. ומצינו כזאת בכמה מקומות.

ח. (קכב:) בלשון יחיד אני שונה אותה. ואע"פ דריו"ח איירי לעיל בפירוש מתני' דעגל הרך ופליג על עולא, מ"מ לא סבירא ליה כהאי מתניתין. וקצת יל"ע בענין זה דר' יוחנן קאמר דתנאים יחידים אלו הם שוני המשנה שלנו, אע"פ שבדבריהם הזכירו וכל אלו שמנו חכמים וכו' דמשמע שמשנתינו היתה כבר שנויה בזמנם ושגורה בפי הכל.

ט. השוחט את העולה להקטיר וכו'. מבואר דעור האליה לכו"ע כבשר, ופליגי בפרסות ובראש עגל ובית הבושת. לכאורה היו יכולים לחלוק לכתחילה בדין הקטרת עולה אי עורות אלו בכלל הפשט לכהנים או יש להעלותן. ויל"ע.