"האי דינא דפרסאי. אדרבה, בתר ערבא אזלי!".
וכן אמרו לקמן בדף קעד:
"עובד כוכבים כיון דבתר ערבא אזיל...",
"עובדי כוכבים כיון דדינייהו בתר ערבא אזלי".
ובבבא מציעא דף עא:
"דיניה דנכרי דאזיל בתר ערבא".

נוהג זה של הגויים להעדיף את הגביה מהערב, מובא גם בשו"ת של הפוסקים השונים,
למן הרי"ף שבתחילת הראשונים, ועד לאחרונים.

סיבת הנהגתם היא הנוחות.
הרי קל יותר לגבות מהערב האמיד, מאשר מהלוה הנצרך והמתקשה לשלם.
הרי אילולא היה הלווה כזה, הוא לא היה נצרך כלל לערב על מנת לשכנע את המלוה להלוותו.

ואילו דין תורה הולך אחר הצדק, הרי הלווה הוא הוא החייב,
ורק בלית יכולת לגבות ממנו, נתחייב הערב לפרוע.
ועוד, שכלל נקוט בידינו (בבא מציעא דף קי.) "אטרוחי בי דינא תרי זמני לא מטרחינן" (ושם בדף פט: "אטרוחי בי דינא בכדי לא מטרחינן"),
והלא נצטרך אחר כך לגבות שוב מהלווה עבור הערב.

אולם, אם הערב נתחייב בלשון קבלן, הרי שנתחייב מראש להקל על המלוה שיוכל לגבות ממנו תחילה.
וקי"ל שבכל דבר שבממון תנאו קיים.
וכן המתחייב בלשון המורה על כך שהוא חייב בפני עצמו, ולא רק כמשנה ללוה,
דינו כערב, וניתן לגבות ממנו תחילה. לקמן בדף קעד.
"תן לו ואני קבלן,
תן לו ואני פורע,
תן לו ואני חייב,
תן לו ואני אתן,
- כולן לשון קבלנות הן".