א. ושפך וכסה מי ששפך יכסה וכו'. ידוע מתוס' בכמה מקומות דלא מצינו לכתחילה ודיעבד מן התורה. ומה שנראה כזה, הוא דיני קדימה. והבן. וכגון כאן אחר המכסה אין זה דיעבד כלל לגבי הכיסוי, אלא במצות הכיסוי סדר הקדימויות הוא, שיכסה השוחט ואחריו כל אדם מישראל.

ב. שכר מצוה או שכר ברכה. מנין להם שלא על שניהם. לכ' מהא דחייבו רק עשרה למרות שיש גם כיסוי וגם ברכה. ולכ' עדיין אפשר דהסכום הוא חמישה ולעולם הוא על שניהם. וצ"ל דהיה מסורת להם דהתשלום הוא עשרה, וממילא על כרחך או רק על המצוה או רק על הברכה. והסברות לא נתפרשו כל כך. לכ' להצד דרק על הברכה, צ"ל דשכר מצוה רגילה לא ניתן לשער, רק ברכה דרבנן, ועל הצד דרק מצוה אולי רק על מצוה דאורייתא קנסו ולא על ברכה דרבנן. ויל"ע.

ג. כוס של ברכה שוה ארבעים זהובים. נראה הכוונה דיצאה בת קול דכיון דידע להעריך המצוה וויתר על הממון, יזכה גם לממון וגדולה לו ולמשפחתו (כמו שלמה שביקש לב שומע וקיבל גם עשירות, וכמעשה דר' פרידא ועוד הרבה). וזה מה שמסיים דעדיין משפחתו מגדולי רומי.

ד. כסהו הרוח. שחזר ונתגלה. זה עומק הפשט במשנה ולא אוקימתא בעלמא, דהיינו שזה קאי על כסהו ונתגלה ששנינו לפני כן דפטור, על זה ממשיך דאם מתחילה קודם שנתגלה לא הוא כיסה אלא הרוח, אזי חייב כשנתגלה. ודוק.

ה. ונבלע דם בקרקע. קצ"ב הא כך היא מצותו להניח עפר מלמטה, ותמיד זה נבלע בקרקע. ואולי כאן מיירי שלא שחט מעל עפר כדי שייבלע בו שאז זה חלק מהכיסוי, אלא נבלע מעצמו ולאו אדעתיה.