"מיניה - אפילו מגלימא דעל כתפיה!".

כלומר לא רק קרקעותיו משועבדות לחובותיו, אלא גם מטלטלין.
ולא רק גלימתו שבביתו, אלא אפילו אם לובש אותה.

וקשה, הרי קי"ל שמסדרין לבעל חוב, ובכלל זה שמשאירים בידו כסות לשנים עשר חדש, כמו שאמרו במשנה במסכת ערכין דף כג:, וכיצד אמרו פה שגובים גלימתו?

בתוספות מסכת בבא קמא דף יא: הביא שלושה תירוצים:

1) "אפילו מן גלימא דעל כתפיה - אם יש לו שנים, דאם אין לו אלא אחד, הא אמר בפ' המקבל (ב"מ קיד.) דמסדרים לב"ח".
הסבר זה דחוק כנ"ל, כי גלימא היא בלשון יחיד, ומשמע שאין עליו שתים. ואם אחת בביתו למה יפשיטוהו מאותה שעליו.

2) "א"נ בטלית ששוה מאה מנה שמלבישין אותו בטלית הראוי לו, ולא כר"ע דאמר בפ' המקבל (שם קיג: ) כל ישראל ראויין לאותו איצטלא".
וכ"כ בשו"ע חו"מ צז, כח
"ואפילו כתב: מגלימא דאכתפאי, לא אמר אלא על איצטלא בת מאה זוז, שאינה כסות הראוייה לו, שמוכרו ויתנו לו כסות הראויה לו".

3) "ור"ת פוסק הלכה דאין מסדרין".
כלומר שהוכיח מכח קושיה זו שאין מסדרין.
אולם כל הפוסקים פסקו שמסדרין, כדעת אליהו הנביא המובאת מסכת בבא מציעא דף קיד.

תירוץ נוסף כתב בחידושי הרמב"ן ב"מ דף קיד.
שהביטוי "אפילו מן גלימא דעל כתפיה" אין פירושו כפשוטו. אלא הוא "שופרא דשטרא" כלומר ביטוי נאה השגור אצל הסופרים, וגוזמא בעלמא.