"ההיא דאתאי לקמיה דרבא, עבד לה רבא כשמעתיה,
הוה קא טרדא ליה {היתה מטרידה אותו ואומרת: לא יפה דנתני!},
אמר ליה לרב פפא בריה דרב חנן ספריה: זיל כתוב לה, וכתוב בה "שוכר עליהן או מטען".
אמרה: ליטבע ארביה! {שתטבע ספינתו} אטעויי קא מטעית לי?!
אמשינהו למניה דרבא במיא {שראום במים שתתקיים קללתה בכך}, ואפי' הכי לא איפרק מטיבעא".

ופירש רשב"ם:
"דאל תהי קללת הדיוט קלה בעיניך".

כוונתו לדבריהם ז"ל בכמה מקומות:
"אל תהי קללת הדיוט קלה בעיניך, שהרי אבימלך קלל את שרה "הנה הוא לך כסות עינים", ונתקיים בזרעה - "ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו".

וקללת הדיוט מתקיימת רק אם יש בה הצדקה מסויימת,
כגון באבימלך שהטעוהו וגרמו לעמו צער.
וכגון ברבא שהטעה את אותה אשה.

ואם אין בה הצדקה כלל, הקללה שבה אל המקלל!

כל זאת כתוב בפסוק במשלי פרק כו, ב
כַּצִּפּוֹר לָנוּד כַּדְּרוֹר לָעוּף כֵּן קִלְלַת חִנָּם (לא) לוֹ תָבֹא.
מכלל הן אתה שומע לאו.
דוקא קללת חנם. אך קללה שיש בה הצדקה יכולה להתקיים.

והכתיב הוא 'לא' תבא, כלומר שלא תבא אל המקולל.
והקרי הוא 'לוֹ' תבא, ופירש"י: "למי שהוציאה בפיו".
וכן פירש האבן עזרא:
"כן מהרה קללת חנם לו - לכסיל המקלל - תבא. והעד אל תען כסיל. וכתיב לא באל"ף, להודיע כי למקלל תבא, ולאשר יקולל לא תבא".

וכן אמרו במסכת סנהדרין דף מח:
"וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ עֲשֵׂה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר וּפְגַע בּוֹ וּקְבַרְתּוֹ (מלכים א' ב, לא). אמר רב יהודה אמר רב: כל קללות שקילל דוד את יואב נתקיימו בזרעו של דוד {פירש רש"י: מפני שקיבלן שלמה עליו}.
אמר רב יהודה אמר רב: היינו דאמרי אינשי: תהא לוטא ולא תהא לאטה {פירש רש"י: נוח לך להיות מן המקוללים ולא מן המקללים, לפי שסוף קללת חנם לשוב אל המקלל}".

וכן מבואר במסכת מכות דף יא.
"לפיכך, אימותיהן של כהנים מספקות להן מחיה וכסות, כדי שלא יתפללו על בניהם שימותו.
טעמא דלא מצלו, הא מצלו מייתי, {אילו היו מתפללים היו הכהנים הגדולים מתים מחמת התפילה, שהיא כקללה}.
והכתיב: (משלי כ"ו) כצפור לנוד כדרור לעוף כן קללת חנם לא תבא! {פה דרשו את הכתיב! כדברי האבן עזרא}.
אמר ההוא סבא, מפירקיה דרבא שמיע לי: שהיה להן לבקש רחמים על דורן ולא בקשו {רש"י: הלכך לאו קללת חנם היא}".

כל זה בקללת הדיוט.
אולם קללת חכם, אפילו על חנם היא באה (ברכות דף נו. סנהדרין דף צ: ומכות דף יא.) ואפילו על תנאי (מכות שם).