למרות דברי הגמרא "מנין... שהיא מן התורה", דעת התוספות שכל דרשות אלו אסמכתא בלבד. וזה לשונו:
"מנין למתנת שכיב מרע שהיא מן התורה כו' - לאו מן התורה דוקא קאמר,
דהא רב נחמן גופיה אית ליה לקמן דאינה כשל תורה ועשאוה כשל תורה, אלא אסמכתא בעלמא הוא דקאמר.
והא דקאמר מאי טעמא לא אמר מוהעברתם הכי, פי' מאי טעמא לא מפיק אסמכתא דידיה מן והעברתם.
וכי האי גוונא איכא בפרק קמא דמועד קטן (דף ה.) גבי ציון שהוא מדרבנן ופריך התם והא (מהכא נפקא) והא מיבעי ליה לכדתניא כו', ועל כרחך ציון מדרבנן היא, כדאמר בפ' דם הנדה (נדה נז.)".

ואילו דעת חידושי הריטב"א (בעמוד ב') שאלו דרשות מהתורה. וזה לשונו:
"ורבא אמר רב נחמן מתנת שכ"מ מדרבנן. ואי ק"ל דלעיל אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה דמתנת שכ"מ מן התורה, י"ל דהא דהכא דידיה וההיא דרבה בר אבוה דרביה,
אבל ליכא למימר דההיא אסמכתא בעלמא דהא השתא אתינן למפלג על הנהו דלעיל מכלל דהנהו דלעיל מן התורה ממש קאמר,
ולדברי רב נחמן דהכא ההיא דחזקיהו ואחיתופל צוואת דברים ומוסר הוה ולא חלוק ממון, והעברתם לכדרבי, ונתתם אורחא דקרא כדפרישו לעיל".

כיצד מתרץ הריטב"א את ראיות התוספות?
את הסתירה בין דברי רב נחמן הוא תירץ כאן.

הראיה ממסכת מועד קטן דף ה.
"אמר רבי שמעון בן פזי: רמז לציון קברות מן התורה מנין?
- תלמוד לומר (יחזקאל ל"ט) וראה עצם אדם ובנה אצלו ציון.
אמר ליה רבינא לרב אשי: הא מקמי דליתי יחזקאל מאן אמר?
- וליטעמיך, הא דאמר רב חסדא: דבר זה מתורת משה רבינו לא למדנו, מדברי יחזקאל בן בוזי למדנו: (יחזקאל מ"ד) כל בן נכר ערל לב וערל בשר לא יבוא אל מקדשי (לשרתני), מקמי דליתי יחזקאל מאן אמר? אלא: גמרא גמירי לה, ואתא יחזקאל ואסמכה אקרא".
הרי שאמרו במועד קטן בפירוש "רמז לציון קברות מן התורה מנין" - שאינו לימוד גמור אלא רמז.
ואף על פי כן משמע לתוספות שהוא מהתורה שאילולא כן לא היה מקום לקושיה "מקמי דליתי יחזקאל מאן אמר". וכן מפורש בהמשך "גמרא גמירי לה", פירש רש"י ביטוי זה בכמה מקומות - הלכה למשה מסיני.

אולם לשון בית הבחירה למאירי במסכת שבת דף צו:
"והוא שאמרו גמרא גמירי לה ויש גורסין הלכתא גמירי לה ר"ל הלכה למשה מסיני".
לדבריו דוקא "הלכתא גמירי לה" הוא הלכה למשה מסיני, ולא "גמרא גמירי לה".
וכך יתרץ הריטב"א.

אי נמי יתרץ הריטב"א, שהגמרא ידעה שגם לפני יחזקאל סימנו קברים. ודברי הגמרא בהמשך "גמרא גמירי לה" אינם בדוקא, אלא שאולים מהלשון העוסקת בדוגמא שבהמשך העוסקת בדין עבודת ערל.

ומה שהוכיח התוספות ממסכת נדה דף נז.
"נאמנין על ציון וכו'. ואע"ג דמדרבנן הוא, כיון דכתיבא - מזהר זהירי ביה, דכתיב (יחזקאל ל"ט) וראה עצם אדם ובנה אצלו ציון".
יבאר הריטב"א שאין הכוונה שהדין מדרבנן, אלא שהיה מקום לסבור שאין הכותים זהירים בכך כיון שאינו מפורש בתורה, אלא רק נלמד מהדרשה שדרשו חכמים. ומכל מקום הדין דאורייתא.

ובמפורש מצינו שדבר הכתוב בנביא נחשב לדאורייתא, במסכת כתובות דף נב:
"אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: מפני מה התקינו כתובת בנין דכרין? כדי שיקפוץ אדם ויכתוב לבתו כבנו. ומי איכא מידי, דרחמנא אמר ברא לירות ברתא לא תירות, ואתו רבנן ומתקני דתירות ברתא? הא נמי דאורייתא הוא, דכתיב: (ירמיהו כ"ט) קחו נשים והולידו בנים ובנות וקחו לבניכם נשים ואת בנותיכם תנו לאנשים".
ואף שאמר רבי יוחנן "התקינו" - משמע תקנה דרבנן, הפירוש שנצרכו לתקן את פרטי גדרי הדין.