א. חיטי דכרכשא. ברש"י טבחייא, צ"ל טבחיי"א והיינו בלעז, וכן להלן נ. ד"ה חלחולת. ועיין להלן תחילת עמ' ב' דאמר ר' נחמן עצמו דבמקום הדבק דחלחולת דהיינו כרכשתא א"צ סתימה כלל, וע"כ כאן מיירי שלא במקום הדבק, וקאמר דהחלב דשם ל"ה סתימה.

ב. (נ.) ולדידן מיסתם לא סתים, לל"ק היינו בתמיהה. (לרש"י א"א לפ' ללישנא בתרא ועי' תוס'). ולכ' צ"ל דסבר ר"נ דמעיקר דינא ס"ל כר"ע דטהור, ורק לעינן לאוכלו נהגו בו איסור, אולי שלא יבואו להחליף עם החימצא, אבל לענין לסתום אוקמוה אעיקר דינא, דבזה לא יבואו להחליף, או משום דניכר ההבדל במדת דביקותו, או משום דזה לא מסור לכל אדם להכריע כמו האכילה הקבועה עצמה. אמנם לתוס' ללישנא בתרא הכל מעיקר הדין דהחימצא שעל הקשתא הוי חלב גמור מדינא הן לענין איסור אכילתו והן לענין שאינו סותם.

ג. איכא דאמרי. רש"י הכריע דמסתבר כל"ק (בתוספת דהיינו כבני בבל דאנן נמי בני גולה אנן) הן מצד ר"נ והן מצד סוגיא דפסחים (ולזה הסכימו גם תוס'), ולהלן הוסיף דהא דר' אמי בסמוך ג"כ כל"ק, ומ"מ למעשה מכריע כל"ק לא משום כל זה אלא בעיקר משום ספק איסורא דאורייתא.

ד. שמעיה דר' חנינא. כמדומה דיש ללמוד מכאן דרכי הנהגה גם כן, דאנו היינו מצפים שיסביר לו ר' חנינא שבא"י נהגו בו היתר ועליו לנהוג עם ר"ח כמנהג המקום, ואילו ר"ח סבר שלא ראוי לכפות על יהודי שנוהג בזה איסור חלב, להכין זאת למאכל רבו. הלוואי עלינו. (וכמדו' דאין כאן משום דברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור דאין אתה רשאי להתיר בפניהם, ואכ"מ).