א. בדעת רב תרי אמוראי אי רוב עוביה או רוב חללה. יתכן דמקור הספק בדעת רב הוא בעובדה דבסמוך, דרב רצה לבדוק ברוב עוביה, ואמרו לו תלמידיו לימדתנו רבינו רוב חללה, והשאלה היא האם באמת כך לימדם, או דאמרו כן רק דרך כבוד לרבם. ועוד אפשר דהשאלה אם אחרי שרב הסכים שיסמכו על הוראת רבה בב"ח וזבנו מבישרא אפשר לומר דהדר ביה וחזר לסבור רוב חללה.

ב. וזבן מינה, לכ' היה נראה דרבה זבן מינה. ועליו שאלו את ג' השאלות חכם שאסר, והיכי אכל בעצמו, (ויהיה בזה חידוש דאף החכם שהורה בעצמו אין ראוי שיאכל, וכמדומה דבמק"א דרשו יגיע כפיך דוקא על מי שסומך על הוראת עצמו ואוכל, ואולי אף יש בזה ענין לחזק הוראתו), ובפרט א"ש שאלת חשדא. אבל אם רב לא הורה (ואף נטה לאיסור) מה שייך חשדא כשסמך על הוראת רבה.

ג. לפינת התחביב. זבן בישרא. נלמד ביום שבו חוזרים לאכול בשר, לאחר הפסקה של יום וחצי מדינא דגמרא, ולהרבה עדות מתחילת השבוע או מר"ח). ויש משהו קטן גם בהמשך, לגבי בכור שכ' רש"י דבזמן הזה (כלומר לאחר חורבן) אי אפשר להקריבו תם וע"כ נאכל במומו. וגם מובא ברש"י הענין של ירידת האוכלוסיה, שבזמן הבית היו שמונים זוגות אחים כהנים וכו' ובזמן הגמרא היו רק בנות ר' חסדא כהנות נשואות לב' אחים זרים.

ד. שרי בוכרא. רש"י פירש ביושבו על כסא החכם המורה לכהן השואל. וא"כ לא מובן מה הוצרך רש"י לומר דר' חסדא היה כהן.

ה. איזהו ת"ח הרואה טריפה לעצמו. בתוס' דהיינו לענין החזרת אבידתו. לכ' הרי יש עוד דינים לת"ח, אלא דקשיא לתוס' דרואה לעצמו מראה יותר על יראת שמים והתגברות על חמדת הממון. ולכן כתבו דדין אבידה הלא כ' ר"ת דע"ה גם יש לו טביעות עין והמעליותא דת"ח היא בנאמנותו, ולזה שפיר מתאים רואה טריפה.

אגב כתבו בספרים הקדושים דהבחינה של צדיק אמת היא איך הוא נוהג בעניני ממונות, ואכמ"ל.