א. לשם הרים. פירש"י שעשה הים עבוד"כ. וצ"ב מדוע המתין רש"י מלפרשו על הרים וגבעות וכן על ההמשך.

ב. זבחי מתים. פירש"י ע"ז כמת ומת גז"ש מעגלה ערופה. קצת פלא שהרי האריך בזה לעיל לט. ד"ה אלא זביחה.

ג. הא דאמר להר. מרש"י עולה דפסולה היינו רק לאכילה ורק מדרבנן. וקצ"ב אי מיחלפא בשחיטה לע"ז אמאי לא אסרוה בהנאה נמי.

ד. דומיא דמיכאל. [ודייקא דמתני' לא הביאה מיכאל וחבריו]. רש"י מבאר דבעלי חיים למרות שאינן נאסרין בעצמן משום נעבד (ללא מעשה כדלהלן) אבל אלהות הוי לאסור את הנעבד לשמן. ומביא על זה פסוק. ואחר כך מביא עוד קרא מואתחנן על צבא השמים. ולכ' זה כבר לא קשור לבע"ח אלא בא להראות שחמה ולבנה כוכבים ומזלות ומיכאל נעבדין. (אגב. תהיה לשונית. האם בעלי חיים ביחיד, זה בעל חי כלשון העם או צ"ל בעל חיים).

ה. שאלוני אם יש נעבד בחמה לאסור הנשחט לשמה, א"כ לכ' גם היא עצמה תיאסר בהנאה, שהרי עובדין לה, וסגי ישראל אחד שיעבוד לחמה (אולי גם גוי) כדי שכולנו נצטרך תמיד לסגור תריסים. והשיבו דהוא בכלל אין אדם אוסר דבר שאינו שלו. ויל"ע אם זו התשובה היחידה.

ו. היתה בהמת חבירו וכו'. העולה מהסוגיא דיש כאן ב' חסרונות, בעל חיים לא נאסר אפי' לגבוה, וא"א אוסר דשא"ש. ומחדשים דמעשה מתגבר על שני החסרונות. ואת זה כבר קמ"ל עולא בשם ר' יוחנן. ור' הונא בא להוסיף דא"צ מעשה גדול כשחיטת ב' סימנין, אלא סגי במעשה זוטא כסימן אחד. וכ' רש"י אף חצי סימן, והוא להדיא בעמ' ב' בסמוך.

ז. עשה בה מעשה רש"י מביא קרא מאחז. והיינו שעשה בהם מעשה בכלים ולכן אסרם אע"פ שאינם שלו. ויל"ע אי צריך מעשה המשנה את הכלי כמו שחיטה כאן, או דסגי שהמעשה הוא בגוף הכלי כמו לנסך בו לע"ז, לאפוקי משתחוה דאין מעשה כלל בהנעבד.

ח. חייב ג' חטאות. וברשי" דל"ה מקלקל דמתיר אבר מן החי לב"נ. לכ' צ"ב וכי לב"נ שרי תקרובת ע"ז. ואי נימא דבאמת אסור ומ"מ מתקן שמוריד איסור אמה"ח א"כ מתקן בזה גם לישראל. וגם יל"ע אמאי לא מתקן שמוציא מידי טומאת נבילה. ויש לישב דאסור טפי אף באהל מצד ע"ז. אמנם עדיין מרויח איסור אכילה דנבילה.ויל"ע בכל זה.

ט. (מ:) מחתך בעפר. עי' רש"י. ולכ' יש כאן חידוש גדול שקדושת הגוף דקרבן פקעה על ידי שחל בהם תקרובת ע"ז. (חידה עבור מתפעל).