"תניא: (דברים כא, יז) {כִּי אֶת הַבְּכֹר...} יַכִּיר - יכירנו לאחרים,
מכאן א"ר יהודה: נאמן אדם לומר זה בני בכור".
ורק האב נאמן בכך.

ובזה מיושב למה סיכנה תמר את עצמה, וכמעט ושרפוה, לולא גבורתו של יהודה להודות בחטאו.
והלא יכלה להמלט למקום רחוק טרם היודע שהיא הרה, ולהציל בכך את עצמה ואת עוברה - אבי משיח בן דוד!

אלא שלא היתה מרוויחה בכך דבר,
כי רק יהודה האב נאמן להכיר את בנו.
וכך עשה, ככתוב (בראשית לח, כו)
וַיַּכֵּר יְהוּדָה, וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי...
וַיַּכֵּר - מלשון כִּי אֶת הַבְּכֹר... יַכִּיר.

גם שאר דיני יכיר כתובים באותה פרשה:
במסכת קידושין דף עד.
"אמר רב נחמן: שלשה נאמנין על הבכור, אלו הן: חיה, אביו, ואמו;
חיה - לאלתר,
אמו - כל שבעה,
אביו - לעולם; כדתניא: יכיר - יכירנו לאחרים".

נאמנות האם - בבראשית לח, ד-ה וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ אוֹנָן. וַתֹּסֶף עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שֵׁלָה וְהָיָה בִכְזִיב בְּלִדְתָּהּ אֹתוֹ.
וַתִּקְרָא - האם קראה שמו, כי יהודה לא היה נוכח שם, כך פירשו הרד"ק, המהר"ם מרוטנברג, והחזקוני.

נאמנות החיה - בבראשית לח, כח וַיְהִי בְלִדְתָּהּ וַיִּתֶּן יָד וַתִּקַּח הַמְיַלֶּדֶת וַתִּקְשֹׁר עַל יָדוֹ שָׁנִי לֵאמֹר זֶה יָצָא רִאשֹׁנָה.