"ההוא דאתא לקמיה דרבי חנינא, אמר ליה: מוחזקני בזה שהוא בכור.
אמר ליה: מנא ידעת?
אמר ליה: דכי הוו אתו לגבי אבוה, אמר להו: זילו לגבי שכחת ברי, דבוכרא הוא ומסי רוקיה.
ודלמא בוכרא דאמא הוא!
גמירי: בוכרא דאבא - מסי רוקיה, בוכרא דאמא - לא מסי רוקיה".

פירש רשב"ם:
מסי רוקיה - לעין.

המקורות לדברי רשב"ם שרפואת הרוק היא לעין:

בירושלמי עבודה זרה פרק ב ה"ב
"שמואל אמר ואהן רוק תפל אסור לעין בשבת".

במדרש תנחומא פרשת נח סימן ח
"ילמדנו רבינו מהו ליתן רוק תפל על גבי העין בשבת?
א"ר חייא בר אבא בשם רבי לוי אסור ליתן רוק על גבי העין בשבת, מפני שהוא כמרפא בשבת".

ובאוצר המדרשים:
"מעשה ברבי מאיר שהיה דורש בלילי שבת בבית הכנסת ויצאה אשה אחת לשמוע קולו וערב לה,
ובא בעלה מן התפלה ולא מצאה והיא יושבת עד שכבה נר שבת ובאה,
אמר לה בעלה היכן היית?
אמרה לו שמעתי קול הדרשן שבבית הכנסת וערב לי וישבתי עד זמן זה.
באותה שעה נשבע בעלה שלא תבא לרשותו עד שתרוק בפני הדרשן, ומפני שגדול היה ר' מאיר מאנה לעשות זאת והלכה לבית אביה.
לאחר זמן נשאו העם ונתנו בדבר עד שנשמע הקול לר' מאיר.
מה עשה ז"ל, אמר לאשה אחת לכי דעי לי היכן פלונית שנשבע עליה בעלה בדבר זה, הלכה אותה אשה ומצאה אותה יושבת עם עשר נשים ביום השבת נושאות ונותנות בדבר זה, הלכה האשה והגידה לר"מ.
הלך ז"ל אצל הנשים וישב על הפתח ואמר להן מאיר אני, שמא יש בכן מי שהיא יודעת ללחוש העין? מפני שעיני מרדה עלי!
והיו הנשים אומרות לזאת האשה: לחשי עיניו ורוקי בפניו כדי שתצאי משבועת בעלך!
ואמרו הנשים לפני ר"מ, רבי, איני יכול ללחוש אלא זאת האשה!
והלכו להן והניחוה לבדה.
בקשה לילך עמהן אחזה בידה ואמר לה לחשי עיני כדי שתהיה רפואה על ידך,
אמרה לו חיי ראשך שאין אני יכולה ללחוש,
א"ל א"כ רוקי בה שבע פעמים והקב"ה ישלח רפואה, אמרה אין אני יכולה,
ולא הניחה עד שירקה בפניו שבע פעמים.
ואחז בידה והוליכה לבית בעלה, ואמר לה אמרי לבעלך: אתה נשבעת שארוק לפניו פעם אחת, כבר ירקתי שבע פעמים! והלך לבית הכנסת.
וכבר ידעו בדבר, עמדו תלמידיו ואמרו לו: רבינו כל זה בזית בתורה ובלומדיה!
אמר להם כדאי לו למאיר להיות כרבו,
מה שם המפורש שנכתב בקדושה אמר הקב"ה ימחק כדי לעשות שלום בין איש לאשתו (בסוטה), מאיר על אחת כמה וכמה".

וכן כתב בשו"ע (חו"מ רעז, יג)
"...כגון שאמר: פלוני בני בכור הוא ורוקו מרפא חולי העינים, דגמירי דרוק של בכור לאב מרפא ולא של בכור לאם".

אבל הרמב"ם (הלכות נחלות ב, טז-יז) לא פירט רפואה זו, אלא כתב רק:
"שמעו אביו של זה אומר דברים כך וכך שהרי אותן הדברים יודע מכללן שזה בנו בכורו...
שמעו מן האב שאמר זה בני בכור אינו נוטל פי שנים בעדות זו שמא בכור לאמו הוא ולזה נתכוון האב עד שיאמר בני בכורי".

ונראה שלא רצה להזכיר רפואה שלא היתה נהוגה בזמנו.