הוא עלה לבמה וליבו החסיר פעימה.

מולו ישבו מאות רבנים חשובים, ובהם כמה מענקי התורה של הדור - החפץ חיים, האדמו"ר מגור, ר' חיים עוזר. כולם מבוגרים ממנו בעשרות שנים.

והוא? הרב מאיר שפירא מלובלין. תלמיד חכם מוכשר, אבל רק בן 36.

הוא עמד להציע להם רעיון יומרני:

שכל יהודי בעולם ילמד בכל יום בדיוק את אותו דף גמרא.




נשמע לכם פשוט?

זה ברור. כי מאז חלפו 103 שנים ו"הדף היומי" הפך לחלק בלתי נפרד מעולם התורה. מאות אלפי יהודים לומדים בו בכל יום.

אבל באותו ט' באלול, עמד הרב שפירא על הבמה עם רעיון נועז ביד אחת, ושש סיבות מצוינות לוותר עליו, ביד השנייה:

א. מי אני בכלל?

רב צעיר, אפילו לא בן 40, מול גדולים ממני בתורה, בגיל ובמעמד.

ב. אם זה רעיון כל כך טוב - איך זה שאף אחד לא חשב עליו קודם?

דורות של גאונים למדו תורה לפניי. כולם חיכו לי כדי לגלות את זה?

ג. לאחד את כל היהודים סביב רעיון אחד? נו באמת!

יהודים באים מארצות וקהילות שונות. שני יהודים - שלוש דעות. מה הסיכוי לאחד את כולם סביב רעיון אחד?

ד. מי אמר שכולם צריכים ללמוד אותו דבר?

הרי "אין אדם לומד תורה אלא ממקום שלבו חפץ". מה החוצפה להחליט בשביל עם שלם שהיום לומדים דווקא דף נ"ג בגיטין?

ה. איך בכלל אגרום לזה לקרות?

אין אינטרנט, אין וואטסאפ, אין רשימות תפוצה. ואני כבר רב עיר, ציר בפרלמנט, וגם חולם להקים ישיבה. מתי יהיה לי זמן למיזם נוסף?

ו. ואחרי הכול - מה אם אף אחד לא יצטרף?

לחלום בשקט זה דבר אחד. להכריז מול גדולי ישראל - זה משהו אחר. מה אם בעוד חודש יתברר שאף אחד לא מתעניין, ואני סתם עשיתי מעצמי צחוק?



ולר' מאיר שפירא הייתה עוד סיבה טובה לוותר: בעצם, זה כבר נכשל! שמונה חודשים קודם הוא הציג את הרעיון בפני רבנים אחרים - וההתלהבות לא הרקיעה שחקים.

ואת המחסום הזה הרי כולנו מכירים. יש לנו רעיון, אנחנו מתלהבים ממנו - ואז מספרים עליו למישהו. חבר. מורה. מנטור. והוא מייבש אותנו:

"לא נראה לי." "כבר ניסו." "מי יבוא לזה?"

ופתאום הרעיון שלפני חמש דקות נראה נפלא - נראה קצת מגוחך.

גם הרב מאיר שפירא היה יכול לעצור שם. למזלנו, הוא לא עצר!

מאז הסתיימו 13 מחזורים של הדף היומי, כל אחד באורך שבע וחצי שנים.

בפעם האחרונה שמחזור הסתיים, 90 אלף יהודים מילאו את אצטדיון מטלייף בניו ג'רזי כדי לחגוג. אם היה קיים פרס נובל לתורה - קשה לחשוב על מועמד ראוי יותר מהרב שפירא, על הסטארטאפ התורני האדיר הזה.



וכאן מגיעה השאלה האמיתית:

למה הוא לא ויתר, למרות כל הסיבות הטובות לעשות את זה?



אולי כי מול כל הסיבות לוותר, היו לו גם כמה סיבות טובות לנסות.

ראשית, הוא האמין שיש כאן רעיון טוב, ורעיון טוב לא צריך תעודת אחריות - רק הזדמנות.

שנית, הוא ידע שגם הצלחה חלקית היא הצלחה, וכל יהודי שילמד קצת יותר תורה בזכות זה - זה שווה המון.

שלישית, הוא הבין שכל דבר גדול מתחיל קטן: מה שלא תופס היום, אולי יתפוס בעוד חודש, ומה שמתחיל בקבוצה אחת יכול לעבור לעוד קבוצה, לעוד עיר, לעוד מדינה.

ומעבר לזה, אולי דווקא החיסרון של התוכנית הוא היתרון שלה. היהודים מפוזרים בכל העולם? בדיוק בגלל זה צריך משהו שיחבר ביניהם.

וזה בדיוק החזון שהרב שפירא צייר בכנס אגודת ישראל בווינה: דמיינו יהודי שנוסע ימים ארוכים באונייה לאמריקה. הוא מגיע לניו יורק, נכנס למקום שבו אינו מכיר איש - ומגלה שהאנשים שם לומדים בדיוק את הדף שהוא למד אתמול. פתאום הוא לא זר. יהודי מוורשה ויהודי מירושלים, יהודי מניו יורק ויהודי ממרוקו - יכולים לפתוח את אותה גמרא ולהיפגש על אותו דף.



המבחן הקריטי הגיע שלושה שבועות אחרי הכנס בווינה. ראש השנה תרפ"ד. האדמו"ר מגור, ה"אמרי אמת", מסיים תפילת ערבית - ובמקום לפנות לסעודת החג, פותח מסכת ברכות ולומד דף ב', הדף הראשון של הדף היומי. החסידים קולטים את המסר ומצטרפים.



ומשם זה מתפשט - מגור לעוד קהילה, מפולין לעוד ארץ.

שבע שנים וחצי - ומסיימים את הש"ס. ומתחילים שוב.

שלושה עשר מחזורים כבר הסתיימו. היום אנחנו באמצע המחזור ה-14, והשמים הם הגבול.

***********

וכל זה משאיר אותנו עם שאלה אחת:

מה היה קורה אילו הרב מאיר שפירא היה משתכנע מאחת משש הסיבות שהיו לו לוותר?

וכאן הסיפור עובר אלינו. כי הרי לכל אחד מאיתנו יש רעיונות - משהו שכבר הרבה זמן רצינו להתחיל, ליצור, להקים, לשנות.

אך יחד איתו מגיעה גם ועדת הביקורת: מי אתה בכלל? אם זה היה רעיון כל כך טוב, מישהו כבר היה עושה את זה. אין לך זמן. אין לך כסף. מי בכלל יצטרף?

ולפעמים אנחנו אפילו לא צריכים את הקולות שבתוכנו - מישהו מבחוץ כבר עושה את זה בשבילנו... והאמת? אולי הוא צודק. לא כל רעיון שלנו הוא הדף היומי. רוב הרעיונות שלנו לא ישנו את העולם.


א-ב-ל זו לא סיבה לא לתת להם הזדמנות. כי רעיונות גדולים לא מגיעים לעולם גדולים. הם מגיעים קטנים. לא מוכחים. קצת מוזרים.

ויש אנשים שמתרגלים לשאול על כל רעיון: למה שזה יעבוד?

ויש אנשים שלומדים לשאול שאלה אחרת: למה שלא ננסה?

אנחנו עומדים בפתחה של שנה חדשה. ומי יודע כמה דברים טובים יכולים להתחיל בה - אם רק ניתן להם הזדמנות.

אז שאלה אחת קטנה לקחת איתכם: איזה רעיון טוב מסתובב אצלכם כבר הרבה זמן - ואתם עסוקים בעיקר בלהסביר לעצמכם למה לא?

מה אתם אומרים, אולי השנה זה הזמן לתת לו צ'אנס?

בברכה

הרב יוני לביא.