וְהָאָמַר רַב הוּנָא גְּדִי שֶׁצְּלָאוֹ בְּחֶלְבּוֹ אָסוּר לֶאֱכוֹל אֲפִילּוּ מֵרֹאשׁ אׇזְנוֹ..

א.
הרמב"ם בהלכות קרבן פסח, פרק י', הלכה י"א.
פוסק שלכתחלה יש לצלות את הפסח בשלימותו, כולל החלב וגיד הנשה. וז''ל:
כשאדם אוכל את הפסח חותך הבשר ואוכל וחותך העצמות מן הפרק ומפרקן אם רצה וכשיגיע לגיד הנשה מוציאו ומניחו עם שאר הגידים והעצמות והקרומות שיוצאין בשעת אכילה שאין מנקין אותו כשאר הבשר ואין מחתכין אותו אלא צולין אותו שלם..

ב.
הראב"ד
משיג בחריפות: "בחיי ראשי אין איסור גדול מזה שיצלה הפסח עם גיד הנשה ועם שמנו ועם תרבא דתותי מתנא ועם קרומות שבראש, ואם אזכה ואוכל פסח ויביא לפני כזה הייתי חובטו בקרקע לפניו".

ג.
הכסף משנה -
מבאר את דברי הרמב"ם "שאין מנקין אותו כשאר הבשר ",שאין הכוונה לגיד הנשה שבוודאי מוציאין אותו.
אלא רק בנוגע לחלקים האסורים מדרבנן שבפסח הקילו שלא להוציאם, ובדומה לכך כתבו התוספות, מסכת פסחים, דף ע"ד עמוד א', ד"ה כבולעו לענין הכבד.

ד.
ורבו המפרשים המיישבים את הרמבם בצורות שונות מדיני איסור והיתר - באופן שאין איסור בדבר.
וראה במהר''י קורקוס, ובשואל ומשיב, וכן בביאור הצבי והצדק על הדף שהרמבם לשיטתו שכל שהגידין וכו' אין אוסרין תערובתן לפי שאינן מפעפעין.
אבל חידוש יש בדברי הבני יששכר - כדלקמן.