בס"ד


'עשרה זהובים' ואמונת הייחוד

ביאור אגדתא במסכת חולין דף פז

מוקדש לידידי יהודה בן חנינה אלול הי"ו
שלימדני שברכת המזון שווה עשרה זהובים

[רקע וביאור פשט הגמרא –

הגמרא בפרק כיסוי הדם, חולין פז, עוסקת בעניין הלכתי של תשלום המוטל על מי שחטף מצוה מחברו, ומביאה פסק הלכה של רבן גמליאל, שחייב יהודי לשלם עשרה זהובים לאחר שחטף לחברו את מצות כיסוי הדם לאחר שחיטה.

הגמרא מסתפקת האם התשלום הוא על חטיפת המצוה או הברכה על המצוה, ואומרת שהנפקא מינה תהיה כאשר חטפו לאדם את מצות ברכת המזון שמוטלת עליו. אם הולכים לפי המצוה זו מצוה אחת והחוטף יצטרך לשלם עשרה זהובים, ואם הולכים לפי מספר הברכות, ברכת המזון כלולה מארבע מצוות, ויצטרך לשלם ארבעים זהובים.

כדי לפשוט את הספק מביאה הגמרא את הסיפור המיוחד דלהלן, שנביא אותו ונדרוש בו]


ביאור האגדתא -


א. כשהרבי נפגש עם המין - בין הרים לרוח

הסיפור בגמרא פותח ב'מין', שהוא כינוי בנוסחת הגמרא הבלתי מצונזרת לנוצרי או ליהודי שהתנצר, שמתווכח ויכוח תאולוגי עם רבי יהודה הנשיא בסוגיה יסודית ושמה 'אמונת הייחוד'.

המין מייצג את העמדה הנוצרית שמדברת על מספר אלוהיות, דואליזם, בעוד שלפי האמונה היהודית, אחד היה אברהם שהנחיל בעולם את אמונת הייחוד היהודית, שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד, המונותאיזם.

כבר הנביא ישעיהו מתנבא על ה': "יוצר אור ובורא חושך עושה שלום ובורא רע'', ומראה כיצד הקב"ה בורא ויוצר בעולם דברים רבים, שונים ומנוגדים, ובכל זאת אין הדבר משליך עליו יתברך כלל. ''אני ה' עושה כל אלה'', מסיים הנביא, ובכך שולל את התפיסה של שתי הרשויות.

אך הדברים לא כל כך פשוטים. אם 'כל פעולה מתייחסת אל הפועל', כמו שכותב המהר"ל בתחילת ספרו תפארת ישראל, אזי יצירת דברים מנוגדים מראה על פועלים נפרדים לכאורה?

אולי משום כך מגייס המין לעזרתו בסוגייתנו את הפסוק מספר עמוס: ''יוצר הרים ובורא רוח''. מדוע? משום שההרים והרוח מסמלים מרכיבים כה שונים בעולמנו, הגשמי והרוחני, כך שהוא לא מסוגל להבין כיצד באמת ייתכן שאל אחד נושא אותם (ע"פ המהרש"א).

[ ואגב, לשון הפסוק שמדבר על 'בריאה' ו'יצירה', רומז כמובן על סדר השתשלשות העולם כמו שכתבו המקובלים: 'אבי''ע – אצילות בריאה יצירה עשיה'. אך במקום להניח את האחדות, מקשה המין על הפירוד - אם אכן מדובר במדרגות שונות בבריאה, ודאי כל בורא ברא בריאה שהיא כמותו ]


ב. פסק זמן של שלושה ימים

התגובה של רבי יהודה הנשיא למין היא להציץ בסיפא של הפסוק שם נאמר: 'ה' צבאות שמו', כלומר אל אחד ברא את הכל. זה שולח את המין להכין שיעורי בית, והוא מודיע שיבוא בעוד שלושה ימים להשיב תשובה ניצחת.

היה אפשר לחשוב שבשלב זה של הסיפור ידו של רבי יהודה הנשיא עליונה על המין ה'שוטה', אך אנו רואים שרבי יהודה הנשיא יושב שלושה ימים בתענית והוא חושש...

ממה חושש רבי? האם אותו מין הוא בעל שררה ויכול לסכן אותו? שמא הוא מבין שראיות מפסוקים לא יוכלו לבוא לעזרתו? שהרי אפילו שם אלוקים שמובא בפסוק בעמוס 'ה' צבאות' יכול לרמז לכוחות נפרדים, ומכאן הדרך לאלוהויות נפרדות קצרה...

נראה שרבי יהודה הנשיא מבין שהוויכוח עם המין נוגע ביסוד היסודות, וכמו שכתב הרמב"ם על מצות האמונה, של'ייחד את שם ה'', כלומר להאמין שה' אחד, והוא ברא חומר ורוח ומאחד ביניהם, זה הבסיס לקיום כל הנמצאים והעיקר הראשון עליו נשענת התורה. ולכן במצב כזה, שניתן לפרש את הפסוק בכמה דרכים, לעולם יהיו כאן שתי תפיסות מקבילות ללא הכרעה חותכת, שיכולה לפתוח פתח לכפירה באמונת הייחוד בעם ישראל. אם הכל פתוח, כל אחד יכול לבחור, האם הוא מין, או מאמין.

לכן יושב רבי יהודה הנשיא בתענית, שלא תבוא תקלה תחת ידו, שלא תהיה לגיטימציה לתפיסת השתי רשויות, ושה' יסייע להגביר בעולם את אמונת הייחוד. ובסוף תענית התפילה הוא עורך סעודה, לברך, ולקשור גשמיות ברוחניות, בדיוק בדרך ה'. יוצר הרים ובורא רוח.
ג. הדפיקה בדלת ושתי הרשויות

ואז, באמצע הסעודה דפיקה בדלת. רבי מניח שזה המין, ואומר שכל האוכל שלו נהיה מר. מדוע דווקא כעת מגיע המין? משום שכרגיל, הוא בא להפריד בין הרשויות. הסעודה מחברת, המין מפריד. הוא בטח ממשיך לטעון שלא ניתן לקשור גשמיות ברוחניות. האוכל נהיה מר כלענה לרבי יהודה הנשיא, הוא מצטט את הפסוק 'ויתנו בברותי ראש', להרים את ההרים ולקשור אותם לרוח, אינני מצליח.

אך כאן מתרחשת תפנית. בדלת עומד פלוני, ורש"י גורס בגמרא מין אחר, שמספר שאויבו הראשון נפל ומת. נראה כי התמזל מזלו של רבי יהודה הנשיא וב'מקרה' הוא נחטף מן העולם. אך אולי אפשר לדייק מלשון הגמרא ש'לא מצא תשובה ונפל מן הגג' שנרמזת כאן התאבדות בשל חוסר היכולת להכריע בסוגיה ולהביא הוכחה לכאן או לכאן. היות ותפיסת המין היא או רוחניות או גשמיות, מחולקות לאלים שונים, הוא בחר באין, ברוחניות בלבדה, ובודאי גם ציווה לשרוף את גופתו...

לאן ממשיך מכאן רבי יהודה הנשיא? לסעודה כמובן. הוא מביא את המין החדש, שהוא מזהה בו רוח חדשה ופתיחות לאמונת הייחוד, לסעודה. הוכחות חותכות לא תימצאנה בפסוקים, אלא בחיים עצמם. בסעודת רבי יהודה הנשיא יוכל רבי יהודה ללמד הלכה למעשה את אמונת הייחוד, כיצד ניתן לקשור רוחני בגשמי. בעניים על שולחנו, בהכנסת אורחים, בברכה, ובתפילה. המין מסכים, וזה כבר מלמד שהוא בדרך הנכונה, הוא בדרך לראות כיצד ההרים והרוח יכולים להשתלב יחד באמונה היהודית.

ד. כוס של ברכה או זהובים: המבחן הסופי של האמונה

בסיום הסעודה מבקש רבי יהודה הנשיא לבחון את האורח החדש. האם הוא קלט את הרעיון? האם הוא אכן מאמין באמונת הייחוד? וכאן רבי יהודה הנשיא שואל אותו: 'כוס של ברכה אתה שותה או ארבעים זהובים אתה נוטל'? האם אתה רוצה לברך את ברכת המזון על כוס יין, או לקבל כסף? (ארבעים זהובים, ומכאן מוכיחה הגמרא לסוגיית החוטף מצוה מחברו שהולכים אחר הברכה ולא אחר המצוה)

מה פשר השאלה הזו? כיצד מציע רבי יהודה הנשיא למין לברך ברכת המזון? אולי בכלל אסור למי שאינו מאמין לתת יין שיאסור אותו, שאל הרב קנייבסקי זצ"ל, והרב שטרנבוך השיב שמא היין היה מבושל...

אך אולי אפשר לפרש אחרת. רבי יהודה הנשיא רואה שהאורח החדש איננו כקודמו, והוא מציב בפניו שאלה שהיא בעצם מבחן לאמונה - שמע, אומר לו רבי, לאן אתה שייך? למין או למאמין? לשתי הרשויות או לאמונת הייחוד? האם תרצה שאפטור אותך לשלום ואתן לך סך ארבעים זהובים, או שאתה מעוניין במצוה?

כי מה זו מצוה? קשירת רוחני בגשמי. הפסוק במשלי אומר ''כי נר מצוה ותורה אור''. ומבאר המהר"ל שכשם שהאש נאחזת בפתילה, כך הרעיון הרוחני מתלבש במעשה גשמי. תבחר, אומר לו רבי יהודה הנשיא, אתה יכול להסתכל על הפעולות בעולם שלנו באופן כמותי - עשרה זהובים, זה הרי גם הקנס על מי שחטף לחברו מצוה, אך כמובן זהו איננו החזר על שווי המצווה באמת, אלא רק קנס לחוטף (עיין ברי"ף שמביא את שתי השיטות).

כשרבי מציע למין תשלום הוא מציע לו להישאר באמת מחוץ לאמונת הייחוד, זה פתח מילוט, קח את הכסף ולהתראות. תישאר רק בגשמיות, או רק ברוחניות, לא גם וגם. אך המין בוחר נכון, ומראה לנו שהוא כבר לא מין, אלא מאמין, הוא בוחר בכוס של ברכה. הוא הולך לברך את ברכת המזון על כוס יין. לקשור הרים ורוח. את הסעודה והגשמיות שבשיא שלה מגיעה אל היין, אל ברכת ה'.

ה. לויאנוס: המתווך האנוס שחזר אל יסוד הייחוד

לכן יוצאת בת קול ואומרת 'כוס של ברכה שווה ארבעים זהובים', שואל הבן איש חי, מה חידשה הבת קול? הרי זה בדיוק מה שאמר רבי יהודה הנשיא? והוא משיב שזו לא בת קול כמו בכל התלמוד, אלא קול שיצא בבתי המדרש בנוגע לתשלום חוטף מצוה מחברו. אך אולי אפשר לפרש, שהבת קול היא אכן שמיימית, והיא באה לתמוך בהחלטת האורח, ולהצהיר אודות אמונת הייחוד.

אומרת הבת קול - אם תתבונן טוב טוב, תראה בברכה את הזהובים, ואת הזהובים בברכה, אין כאן שתי אפשרויות. או או. כמו בשאלת רבי יהודה הנשיא – כוס של ברכה אתה שותה או ארבעים זהובים אתה נוטל. אלא 'כוס של ברכה שווה ארבעים זהובים', עליך להתרגל להסתכל על המציאות במבט אחדותי. גם וגם. יוצר הרים ובורא רוח. וקושר רוחני בגשמי.

רבי יצחק בסוף הסיפור מוסיף שאותו מין מגיע ממשפחה רומאית, 'לויאנוס', דורש על כך הבן איש חי, 'לוי – אנוס', הוא בעצם במקורו 'לוי', הממצע בין כהן לישראל, בין הרוח להר, אך היה 'אנוס' לתפיסת השתי רשויות. שנים חי בטעות. סעודה אחת אצל רבי יהודה הנשיא הבהירה לו מהי אמונת הייחוד.