מהו לפדות בבן פקועה

הגאון רבי זליג ראובן בענגיס זצ"ל היה מתאר איך שר' חיים מבריסק ​זצ"ל כשלמד אצלו בוולוז'ין, היה ר' חיים מפעם לפעם נוסע לוילנא וכשחזר היה מציע שאלה לחידודא.

באחת הפעמים סיפר ר' חיים שבוילנא היה פולמוס בין התלמידי חכמים, ולא שבאמת כך היה אלא שכך היה מתאר את זה, האם אורך הסכין של שחיטה צריך להיות י"ד צאהל (אצבעות) כי דורשים: 'ושחטתם בזה', 'בזה' בגימטריא ארבע עשרה, או שאורכו צריך להיות שנים עשר צאהל כי דורשים 'זה' בלי הב'.

נמנו וגמרו שלא ישחטו יותר. אכן יש זמנים שחייבים לאכול בשר, ומצאו עצה שיאכלו 'בן פקועה' שניתר בשחיטת אמו ואינו צריך שחיטה בעצמו. עד כאן סיפר ר' חיים וביקש שיאמרו לו מה לא מסתדר כאן.

אמרו התלמידים שלא הרוויחו כלום כי עדיין באיזה סכין שחטו את האמא, של י"ד או של י"ב. וזו היתה מטרה של החידודא. להראות להם שצריך לחשוב לעומק.

אבל היו צריכים להגיע לעוד עומק והוא, כי שוחטים גם את הבן פקועה וגם את האם אלא שאחד מהם שוחטים בסכין של י"ד, כגון את האמא, ואת השני בסכין של י"ב.

עכשיו ממה נפשך אפשר לאכול את הבן פקועה.

אם השיעור הוא י"ב, הרי הוא עצמו נשחט כהלכה. ואם השיעור הוא י"ד, אם כן דל מהכא שחיטתו שלו, הרי הוא ניתר בשחיטת אמו.

זו דוגמא של שאלה שנראית פשוטה ובאמת לא כן.

[מפי האיש, עמוד רפ"ו , הרב משה ישראלזון]