בעיירה גלינה התגורר סנדלר פשוט, ר' בנימין בייטרק שמו. בנו אפרים לעומת זאת היה ילד כשרוני, חד תפיסה ומבריק, ובליבו בער רצון עז להוסיף דעת. אלא שמחמת מעמדו המשפחתי נחשב בעיני סביבתו לילד רגיל בלבד, ולא זכה לתשומת הלב הראויה.

בשנת תר"ע נטל המהר"ם שפירא על שכמו את עול רבנות גלינה, לאחר שקיבל לכך את ברכתו של האדמו"ר מצ'ורטקוב. ומיד בבואו לעיר פקח את עיניו על מצב החינוך.

בחושו המיוחד הבחין בכישוריו הברוכים של הנער, אך המתין לשעת הכושר שבה יתגלה הדבר לעין כל.

באחד המבחנים הפומביים, שהתקיימו במעמד ציבור גדול ובראשם פרנסי הקהילה וראשי המוסד, קרא הנער אפרים בעל פה את דברי המשנה במסכת בבא מציעא (לז.): 'שנים שהפקידו אצל אחד, זה מנה וזה מאתים ... וכן שני כלים, אחד יפה מנה ואחד יפה אלף זוז...'.

כאן הפסיקו המהר"ם, ושאל:

אמור נא לי, אפריימ'ל: מדוע ברישא כשהמשנה מדברת על מעות, הדוגמא היא מנה ומאתיים, ואילו בסיפא כשמדובר בכלים, המשנה נוקטת כלי אחד יפה מנה וכלי אחד יפה אלף זוז?

השיב אפרים מיד:

חז"ל גילו לנו את הכלל ש'אדם רוצה בקב שלו יותר מתשעה קבין של חברו' – במעות הכלל הזה לא תופס כי הכסף איננו אישי, ודי במאתיים כדי שהאדם יחמוד את ממון חברו. אבל בכלים, אילו היה הכלי היפה שווה מאתיים בלבד לא היה הרמאי טוען שהוא שלו, שהרי אדם מעדיף את שלו. רק כאשר הכלי שווה אלף זוז וערכו רב כל כך – יותר משיעור של אחד כנגד תשעה – אזי יש מקום שיחמוד אותו ויטען עליו שהוא שלו.

נרעש ונפעם עמד רבינו לשמע תשובה חריפה כל כך מפיו של ילד רך בשנים. אך לא הסתפק בכך, והוסיף לשאול אותו לעיני כל הקהל:

אפריימ'ל, שמא תתרץ לי קושיא נוספת, המפליאה אותי מאוד: מדוע אתה לומד בכיתה נמוכה כל כך?

אפריימ'ל השיב לאלתר: מפני שהוועד הנוכחי הסיח דעתו מאזהרת חז"ל: "היזהרו בבני עניים".

התשובה הקצרה הדהדה בחלל האולם...

מקרה זה ליווה את המהר"ם כל חייו, והוא עמל ללא לאות לשפר את תנאי הקבלה למוסדות החינוך. יש אומרים כי סיפור זה היה הגורם העיקרי לפתיחת ישיבת חכמי לובלין.

(ישיבת חכמי לובלין, חלק א, עמ' פט–צא)