מַתְנִי' כֵּיצַד צוֹלִין אֶת הַפֶּסַח מְבִיאִין שַׁפּוּד שֶׁל רִמּוֹן וְתוֹחֲבוֹ לְתוֹךְ פִּיו עַד בֵּית נְקוּבָתוֹ וְנוֹתֵן אֶת כְּרָעָיו וְאֶת בְּנֵי מֵעָיו לְתוֹכוֹ ....ד נֶחְתַּךְ מִמֶּנּוּ אֵבֶר נִשְׁלַק מִמֶּנּוּ אֵבֶר אֵין זֶה גְּדִי מְקוּלָּס

אם אזכה ואוכל פסח ויביא לפני כזה הייתי חובטו בקרקע לפניו​
מי אמר על מי ?
אם אזכה ואוכל פסח ויביא לפני כזה הייתי חובטו בקרקע לפניו

פסקים ייחודיים לרמבם בהלכות קרבן פסח.

1.
א. הרמב"ם בהלכות קרבן פסח, פרק י', הלכה י"א.
פוסק שלכתחלה יש לצלות את הפסח בשלימותו, כולל החלב וגיד הנשה. וז''ל
כשאדם אוכל את הפסח חותך הבשר ואוכל וחותך העצמות מן הפרק ומפרקן אם רצה וכשיגיע לגיד הנשה מוציאו ומניחו
עם שאר הגידים והעצמות והקרומות שיוצאין בשעת אכילה שאין מנקין אותו כשאר הבשר ואין מחתכין אותו
אלא צולין אותו שלם..

ב. הראב"ד
משיג בחריפות: "בחיי ראשי אין איסור גדול מזה שיצלה הפסח עם גיד הנשה ועם שמנו ועם תרבא דתותי מתנא ועם קרומות שבראש,
ואם אזכה ואוכל פסח ויביא לפני כזה הייתי חובטו בקרקע לפניו".

הכסף משנה -
מבאר את דברי הרמב"ם "שאין מנקין אותו כשאר הבשר ",שאין הכוונה לגיד הנשה שבוודאי מוציאין אותו.
אלא רק בנוגע לחלקים האסורים מדרבנן שבפסח הקילו שלא להוציאם, ובדומה לכך כתבו התוספות, מסכת פסחים,
דף ע"ד עמוד א', ד"ה כבולעו לענין הכבד.

ורבו המפרשים המיישבים את הרמבם בצורות שונות מדיני איסור והיתר - באופן שאין איסור בדבר.
וראה במהר''י קורקוס, ובשואל ומשיב, וכן בביאור הצבי והצדק על הדף שהרמבם לשיטתו שכל שהגידין וכו' אין אוסרין תערובתן
לפי שאינן מפעפעין.
אבל חידוש יש בדברי הבני יששכר - כדלקמן.

ג. בני יששכר, ניסן ד׳:י״ב
"מחוייבים לצלותו עם הגיד ושומנו".
ועיקר האבר הוא הגיד כי בהינטל הגיד נתקע הירך כדאשכחן ביעקב) ואפילו אותן החסידים ששמרו את התורה עד שלא ניתנה.

לא הי' רשאין להחמיר בכאן. כיון שבפירוש נצטוו לצלותו כולו כאחד.
ואפי' מאן דס"ל שיצאו מכלל בני נח בין להקל בין להחמיר שאני הכא כיון דנצטוו לצלותו כאחד כל דבר המותר בו. לו יהי'
אפילו אחר מתן תורה אם דבר אחד הוא מן האסורים שבתורה ולפי שעה נצטוו בהוראת שעה ע"פ הנביא לאכול הדבר האסור
ההוא הנה מחוייבין לאוכלו.

"ובפסח לא הי' רשאין להחמיר".
א"כ לפי"ז בפס"ח מצרי"ם בודאי הי' צולים אותו עם גי"ד הנש"ה ושמנו. והנה אם נאמר בפסח דורות כשנתחדשה הלכה בסיני
דגי"ד הנש"ה אסור צריכין ליטול גיד הנשה קודם הצלי'. א"כ כשמנו במתניתין. מה בין פסח מצרים לפסח דורות למה לא מנו
ג"כ דבפס"ח מצרי"ם הוכרחו לצלותו עם גי"ד הנש"ה. ובפס"ח דורו"ת אדרבא היו מחוייבים ליטלו קודם הצלייה.

אלא על כרחך דגם בפסח דורות הוו מחייבים לצלותו עם הגיד ושומנו דאין בגידין בנותן טעם. ושומנו הוא רק לחומרא
וישראל קדושים וכו' ובפסח לא הי' רשאין להחמיר כיון שנתחייבו לצלותו כשהוא שלם בלא חסרון והוא כשיטת מר"ן: