וּמִלְּמַעְלָן נִיסּוּךְ הַיַּיִן וְהַמַּיִם
זה נוסח הדפוס וכמה כתבי יד אבל במשניות כת"י קאופמן הנוסח הפוך
כלומר נסוך המים והיין. ולכאורה אין נפ"מ משמעותית מסדר הדברים אלא רק לגבי השאלה של 'תדיר ושאינו תדיר קודם' כי לכאורה ניסוך היין תדיר יותר שהרי כל ימות השנה ניסכו יין ואילו מים ניסכו רק בסוכות,
אבל יש אפשרות גם למבט אחר, כי ניסוך היין הוא עניין של קרבן פרטי מסוים אליו מוצמד ניסוך היין או יין הבא בפני עצמו בעת ההקרבה בלבד, כך שיין זה אינו שייך ליין אחר וכל אחד לעצמו בא פעם אחת בלבד, ואילו ניסוך המים אינו עניין פרטי וחד פעמי כלל אלא הוא מוצמד אמנם לקרבן התמיד אבל הוא חובת הציבור לאותו היום והחג והוא בקשה לשפע גשם לכל החורף ושהשפעתו תהיה לכל השנה, ואם כן השפעתו של ניסוך המים 'תדירה' הרבה יותר ואילו השפעת ניסוך היין היא לאותו קרבן ואותו יום בלבד.
( ניסוך היין נלמד מ'הסך נסך שכר לה' ' ושתיית יין ל'שכרות' משמעה ביטול תחושת ה'אני' מתוך שקיעה נפשית בהנאה ותענוג רוחני, כמי ששומע מנגינה מאד קסומה ושוכח מעצמו ושקוע בהאזנה לה, ואילו שתיית מים לצמא דווקא נותנת לו תחושת תוספת חיות ל'אני' כמים חיים על נפש עייפה ואזי ה'אני' חש לא את עצמו אלא את התענוג מעצם תוספת החיות ובטל אל מקור חייו, ושתיהן נוספו לעבודת 'אכילת' המזבח, )