בס"ד חשוון תשפ"ו


'איזהו מקומן של זבחים' - מי שמחפש מוצא

[הדרן עלך לפרק איזהו מקומן]


מזל טוב ללומדי הדף היומי שסיימו בימים אלו את פרק 'איזהו מקומן'.
אשתף במעט אור שאני רואה בלימוד הפרק הזה.
לאחר בערך שלושה מתוך ארבעה פרקים בהם עסקנו במחשבת הפיגול 'חוץ לזמנו' ומחשבות הפסול 'חוץ למקומו', מגיעה הגמרא בפרק חמישי להגדרות מהו כן המקום בפרק 'איזהו מקומן של זבחים'.

המשנה עוברת קרבן קרבן ומגדירה את הדינים שלו - מקום השחיטה והקבלה, אופן זריקת הדם, מי אוכל את הבשר, במשך כמה זמן, והלכות נוספות שאופייניות לקרבנות מסוימים כגון הפשט וניתוח בעולה.

כך מסדרות המשנה והגמרא את כל הקרבנות, מקדשי קדשים העולים כליל ונשרפים, דרך אלו שנאכלים לזכרי כהונה, ועד קדשים קלים שנאכלים לכל אדם.

את הפנינה הזו אנו זוכים לומר מדי יום בתפילה, וכעת בלימוד הגמרא אנו מבינים יותר לעומק מנין הגיעו חז"ל להבנת זריקת 'שתים שהן ארבע' שלא מפורשת בפסוק, כיצד למדו מקרבן אחד על רעהו לעניין דברים הטעונים צפון, במה נבדלים סוגי השלמים השונים ועוד ועוד כדרכו של תלמוד.

עם תחילת הפרק ישנה סוגיה מיוחדת - 'למדין למד מן הלמד' בקדשים. בסוגיה זו הגמרא לוקחת ארבע מידות שהתורה נדרשת בהן - קל וחומר, גזירה שווה, בנין אב והיקש - ויוצרת מעין מטריצה - בכל פעם היא בוחרת מידה אחת שמלמדת הלכה ממקרה א' על מקרה ב', ואחר כך בודקת האם ב' יכול ללמד על ג' באמצעות שלוש המידות האחרות. בסוגיה מרתקת זו הגמרא מנתחת את 'חומרי הבניין' שמהם החכמים-הבנאים דורשים את התורה. תוך כדי הלימוד היא מחדדת לנו הלומדים את עוצמת המידות או חולשתן, את אילו ניתן לפרוך יותר בקלות ואת אילו לא. סדר ארבע המידות הכתוב לעיל הוא לפי סדר החוזק שלהן כפי שהסקנו אנו בלימודנו מתוך הגמרא, ובעיניי היא לא עניין מקומי אלא שייכת כל כך לכל מסכת זבחים מלאת מדרשי ההלכה.

שיאו של הפרק, בעיניי, הוא בדפים נג - נד. הגמרא מתגלגלת מסוגיית שפיכת שיריים על היסוד לחלוקת נחלות השבטים על שטח בית המקדש, ומספרת סיפורים על בנימין הצדיק ודוד המלך. נדמה לי שחז"ל קבעו את האגדתא הזו במכוון והיא מהווה מעין 'נשמת-הפרק'. 'איזהו מקומן' של זבחים, לא רק במובן של איפה כל קרבן קרב, אלא של מקום הקרבנות כולן, קביעת מקום המקדש, וה'מקום' הרוחני שעליו יושב המקדש.

ראשית הגמרא מביאה את החלוקה בין השבטים בנימין ליהודה. יהודה מקבל בהר הבית את מקום הסנהדרין, מקום ההנהגה והמשפט, ובנימין מקבל את השכינה והמזבח. מדוע זכה דוקא בנימין שהשכינה והמזבח יהיו בחלקו? לשאלה זו ניתנו תשובות רבות - משום שבנימין לא השתחווה לעשו, משום שהוא נולד בארץ ישראל, או בגלל ברכת יעקב. אך דומני שבגמרא יש הדגשה של עניין אחר - המאמץ. השאלה. החיפוש. מסירות הנפש. 'חופף עליו' מצטטת הגמרא. בנימין מצטער ודואג. הוא זה ששם את מקום המקדש כמשימה להיות קשור אליו. להיות קשור אל הקודש.

את הדבר הזה אני רואה גם באגדתא השנייה בגמרא. דוד המלך נס מפני שאול ובכל זאת מה שמעסיק אותו זה למצוא יחד עם שמואל את מקום המקדש. 'אם אבוא באוהל ביתי אם אעלה על ערש יצועי אם אתן שנת לעיני לעפעפי תנומה עד אמצא מקום לה''. דוד מתאמץ. מחפש בספר יהושע, בודק מקומות, משווה גבהים. ולבסוף מוצא. לעומתו גם דואג האדומי מחפש, גם הוא דואג, אבל הוא מצליח בסך הכל ללמוד הלכות על מגדל הפורח באוויר. אצלו מגדל בית המקדש - כמגדל דוד צוארך - פורח באוויר. הוא לא מצא את 'איזהו מקומן'.

מדוע לא? הגמרא מדגישה עניין נוסף. שבית המקדש הוא גבוה אבל לא מתנשא. מצד אחד גובה. 'ארץ ישראל גבוהה מכל הארצות'. 'היו יושבין ברמה'. 'ועלה כתיב וירד לא כתיב'. ואכן, דואג באמת הפליג למגדל הפורח באוויר. הגיע לשיא הגובה האפשרי. אבל הוא שכח שהמקדש צריך להיות הקשר של ה' לעולם לכן טעה. לעומתו דוד כן הבין זאת. 'ניתתי ביה פורתא'. הוא מוריד קצת מהגובה של עין עיטם ומוצא את המיקום המדוייק. גם בנימין הבין זאת ולכן ראה ברוח קדשו שהמקדש לא יהיה בגובה הראש אלא בצואר, בין כתפיו שכן.

מי ששואל באמת 'איזהו מקומן' - יוכל למצוא את התשובה. מה ה'גובה' הנכון. שיהיה מורם מעם, אבל שייך לעם. דוד המלך, ובנימין הצדיק, היו השניים שהגמרא מתארת ששאלו את עומק השאלה של הפרק שלנו - 'איזהו מקומן'? - ולכן בסוף הם איתרו את המיקום המדויק. הם מצאו את 'המקום אשר אמר לו האלוקים' של אברהם, את 'וירא את המקום מרחוק' שלו.

מי שנותן ליבו לחזר אחר מקום המקדש, אכפת לו מהקודש, יצליח למצוא את פתח אוהל מועד. 'איזהו מקומן'? 'הנה מצאנוה'!.


הרב קרליבך, שהיארצייט שלו היה לפני מספר ימים, אמר כאשר ביקר בבסיסי צה"ל במלחמת יום הכיפורים שהוא עוסק ב'איזהו מקומן של זבחים' - במשמעות נוספת - בתור המקום העליון של הזבחים המקודשים, גיבורי עם ישראל שמסרו נפשם. יהיו הדברים האלו לעילוי נשמתם.


כתב: ישראל שווץ