בדף ט ע"א יש שתי ברייתות ועליהם מוסבות שתי מימרות של רב פפא.
אי טעי תנא לשייליה לספרא ולהפך.
הברייתא הראשונה עוסק בהמרה ממניין שטרות (מלכי יוונים) למניין החורבן ולהפך.
הברייתא השנייה עוסקת בהמרה ממניין שטרות למניין 2000 שנות משיח ולהפך.
רב האיי גאון, תשובת הגאונים הרכבי ברלין תרמ"ז, תשובה מ"ה כותב:
ובספרים הראשונים אתה מוצא כמה שהיה באותה השנה, והלבלר (= הסופר המעתיק) שאין מבין, נוֹסֵחַ כמה שהוא רואה ואין משנה ומוסיף למניין שנתו.
כאשר שנו את התלמוד בעל-פה, היו מעדכנים בשתי הברייתות את מספר השנה בכל שנה:
"מכאן ואילך צא וחשוב כמה שנים אחר חורבן הבית".
"בעונותינו שרבו יצאו מהן מה שיצאו מהן".
אחרי שהתלמוד הועלה על הכתב, בשלב מסוים, הסופרים לא הבינו שצריך לעדכן את המניין. וכך נותרו נוסחאות בתלמוד בהן המניין קפא:
לגבי הברייתא הראשונה:
במסכת עבודה זרה כתב-יד ניו יורק, מופיע בגמרא הנוסח הבא:
מכאן ואילך צא וחשוב אחר חרבן הבית שבע מאות ושלשים ותשע שנה.
בסוף כתב היד כתב המעתיק שהעתקתו של כתב יד זה:
נשלמה ביום רביעי יא לירח כסלו שנת נא לפרט היצירה.
שנה זו, נ"א לפרט, היא שנה נא בתחילת האלף השישי, כלומר י"א בכסלו ה'נ"א (5051) לבריאת עולם. השנה לפי המניין הנהוג היא 1290 (בחדשי החורף עדיין לא התחלפה השנה הנוצרית, ויש לחסר 3761 מהשנה העברית).
שנת 739 לחורבן היא שנת 4568 לבריאת עולם למנייננו (808 למה"נ), כלומר המספר הנזכר בברייתא, קודם ב-483 שנה את זמן ההעתקה של כתב-היד בשנת 5051.
מכאן רואים שהסופר שהעתיק את כתב-היד בשנת ה'נ"א ליצירה, לא עידכן את מספר השנים המופיע בברייתא! אילו היה עושה זאת היה צריך למנות בימיו 1222 שנים לחורבן.
לגבי הברייתא השנייה:
ברייתא זו מופיעה גם במסכת סנהדרין צז ע"ב:
בכתב יד תימני למסכת סנהדרין דף צז ע"ב מספריית הרב מימון מופיע בגיליון:
"נ"א (נוסח אחר) חמש מאות שלושים ושמונה" – 538 מהאלף החמישי, היינו שנת 4538 לב"ע .
באותו כתב יד, בגוף הגמרא, מופיע "חמש מאות ותשעים" – 590 מהאלף החמישי היינו שנת 4590 לב"ע.
ה"נוסח אחר" מוכיח שהיה כתב יד שבו היה נוסח עוד יותר קדום מזה שהעתיק ממנו הסופר שכתב את כתב היד התימני, שבו המניין היה 538, ונוסח זה הוסף בגיליון!
בכתב יד מינכן 95 סנהדרין "שש מאות ותשע עשרה" 619 מהאלף החמישי, היינו שנת 4619 לב"ע. כ"י מינכן הועתק בשנת ה'ק"ג (5103) כלומר חלפו כ-484 שנה מאז עודכן התאריך בפעם האחרונה, ועד שהועתק כ"י זה ! (השווה למה שכתבנו לעיל על כתב יד ניו יורק).
סיכום: מספר השנה התעדכן בברייתות כל עוד שנו אותן בעל-פה, ואף לאחר שהתחילו בכתיבת התלמוד. בשלב מסוים הסופרים לא הבינו שעליהם לעדכן את המספר והתאריך קפא. לאחר מכן הושמט התאריך הקפוא (והבלתי מובן) כליל.
התנאים של שתי הברייתות היו מעדכנים את המניין, ולכן הסופר והתנא היו יכולים להיוועץ זה בזה מהו התאריך הנכון לשטרות, לחורבן, או לשנים שחלפו מאז שנת 4000 (2000 שנות משיח).