היא שיש אדישות כלפי המאורעות שמתרחשים. לא בוכים ולא שוחקים. כשחכמי ישראל ראו את ביהמ"ק החרב או גם את קול המונה של רומי, רובם בכו ורבי עקיבא שחק, אך אף לא אחד מהם נשאר אדיש. אינני רואה אנשים המגיעים לכותל או עולים להר הבית כשהם בוכים או שוחקים מעומק ליבם. וכנראה שזה מה שחסר...והלואי ואני טועה