יֵהָרֵג וְאַל יַעֲבוֹר."

מה הכוונה בפרהסיא בנוגע להחיוב ליהרג ולא לעבור גם על מצווה קלה?

א.האם הכוונה שהכפייה באיום מוות לעבור על עבירה כלשהו קורה בפני עשרה יהודים?
ב. כל עבירה שעומדת להיתפרסם בפני עשרה יהודים חייבין להימסר להריגה, אפ׳ כשהכפייה קורה בפרטיות?

לכאורה, מהאיבעי שר׳ ירמיה שואל: ״תשעה ישראל ונכרי אחד מהו?״ משמע כצד א. דאם כצד ב׳, מה בכך שאין י׳ יהודים נוכחים במעמעד הכפייה, היום או למחר יראהו עוד יהודי אחד יוצא לרחוב אם נעל אדום ויצטרף להתשעה שכבר ראו אותו.

גם, מדברי רש״י משמע כצד א׳. רש״י בד״ה ערקתא דמסאנא, ״יקדש את השם בפני חביריו ישראל״
גם, אם הכפייה קורה בפרטיות איך הנהרג מקדש ה׳, אף אחד לא יודע ואין הכרח שאף פעם יוודע באילו נסיבות נהרג הבנ״א שסירב להחליף לשרוך נעל לא צנוע.

א״כ צריכים להבין מה קושיית הגמרא: ״והא אסתר פרהסיא הואי?״.

הרי ההזדמנות לקדש שם שמים ברבים בפני עשרה איש מבנ״י לא הוצגה לאסתר. לא היה מעמעד בה אסתר הוכרחה להתחתן לאחשוורוש ברבים, הכל התרחש בפרטיות בארמון המלך. ומה בכך שכולם ידעו בסופו של דבר? זה לא גרע מתשעה ישראלים וכותי אחד בצירוף עוד ישראל שיראה לאח״ז שבאופן כזה אין חיוב ולכאורה במקום שאין חיוב גם אסור להיהרג?