״לישלם? ליכא תרי סהדי.״

למה צריכים שתי עדים לחייב החוטף להחזיר הנסכא? הא החוטף מיד מוחזק נחשב כגזלן גמור. וע״פ הודאת החוטף משווי נפשיה כגזלן גמור. וע״כ יש הודאת בע״ד כמאה עדים שהוא גזל הנסכא. ובמה זה שונה מדינו של חוטף ויש שתי עדים שראו ומעידים על החטיפה, ועל אף שהחוטף טוען שחטף שלו, מחייבים אותו להחזיר בצורה וודאות כדין גזלן גמור?

את״ל דיש פה בעיה של הפה שאסר הוא הפה שהתיר? שהרי החוטף טוען ״דידי חטפי״. קודם כל לא מפיו אנו חיין לגמרי כי הרי יש עד אחד המעיד על החטיפה. וגם, למה לא נשתמש כאן בפלגינן דיבורא, שנאמינו שחטף ולא נאמינו שחטף משהו ששייך לו?

הרשב״ם והתוס׳, שניהם בדעה אחת שבמקרה שאין שום עדים על החטיפה יש להחוטף מיגו שהיה יכול להכחיש שלא חטף. למה אין כאן בעיה שזה מיגו להוציא? כי הרי בהודאתו על החטיפה מודה שהמוחזק לפני החטיפה היה הנחטף?

גם למה אין כאן בעיה של ׳מיגו למפרע׳? מהרגע שהודה שחטף פסל לעצמו טענת ההכחשה שלא חטף בהודאת בע״ד. ואיך זה שונה מהציורים שתוס׳ מביא בדף ל׳ ע״א בד״ה לאו קמודית, שמאז שהמחזיק הודה למערער שאכן הוא המרא קמא איפסל לנפשיה הטענה דלהד״ם ואין לו יותר מיגו היה ״והיה יכול לטעון להד״ם״ לפני שהודה שהוא המרא קמא?

״לישתבע? הא אמר מיחטף חטפה, וכיוון דאמר דחטפה הוה לי כגזלן״

רבי אמי סותם דבריו ולא סיים מה הבעיה למה אי אפשר להחוטף לישבע.

לכאורה הסיום הטבעי בה הייתי מסיים דבריו של ר׳ אמי הוא: וכל דחשיד אממונא חשיד אשבועתא.

הרשב״ם לא הנמיק את רבי אמי אם זה. הוא אומר שבעצם החוטף הוא בר שבועה רק שיש בעיה טכנית בהשבועה הואיל דשבועה נגד עד אחד חייב להיות להכחיש העד והכא העד אחד והחוטף אינם מכחישים זא״ז. למה לא הסביר נימוקו של רבי אמי בפשיטות שהחוטף אינו יכול לישבע כי ע״פ הודאת עצמו משווי נפשיה כנחשד אממונא וממילא נחשד גם על שבועה?

גם, על עצם דבריו שקיים פה בעיה טכנית שהשבועה לא בא להכחיש את ההגדת הע״א, צריך ביאור. ע״פ הנורמה המקובלת שחוטף = גזלן, הע״א מעיד שהוא חטף, וכרוך בעדותו הוא שהחוטף הוא גזלן. ולמה שהחוטף לא יהא יכול לישבע להכחישו שאינו גזלן כי חטף את שלו?