קיראו תחילה את המאמר בעל כותרת הנ"ל 'מדוע דוקא כהנים כועסים ?' בחלון 'להרחיב' ממכון הלכה ברורה.
והגבתי עליו וכאן אני חוזר על הדברים :
אין שוני עקרוני באופיים של הכהנים מזה של לויים או ישראלים.
אולם, על הכהנים להתמודד תדיר עם הקפדות וחומרות קשות הנובעות מדיני טהרה וקדושה. כדי להצליח בכך נדרשת הסתגלות ממושכת ורק מי שרגיל לכך מנעוריו בחיי היוםיום יכול לקיים אותם בלי להיכשל.
יחזקאל הנביא נבא שלעת"ל ישאו הכהנים דווקא אלמנות של כהנים ולא אלמנות בכלל, למרות שאין איסור לכהן הדיוט לשאת אלמנה ( רק לכה"ג ) אלא רק גרושה.
מדוע ? הסיבה הפשוטה היא שרק אלמנה שחיה עם כהן רגילה להקפיד את אותן הקפדות שהקפיד בעלה הכהן שנפטר, בדיני הטהרה והקדושה. אלמנות אחרות יתקשו לקיים דינים אלו שאינן רגילות לקיימם.
הראיה לכך מהמקרא היא 'פילגש בגבעה' שלא הסתגלה להקפדות האיש הלוי ולא עמדה בדרישותיו וברחה ממנו, וסופו העגום של הסיפור שבגללם נהרגו רבבות מישראל וכמעט נשמד שבט בנימין ויבש גלעד.
מה אפוא הפלא שכהן נעשה מתוסכל וכועס אם אין לו שיתוף פעולה מצד אשתו בקיום ההלכות הללו בהן הוא חייב, בעוד היא אינה שותפה לעבודת המקדש עצמה.