מקור: Dotan Aradקיג ע'א – הסימן הנעלם
בחזרה לדף קיג ע"א: "מאי משמע? סימן אמר רבה בר רב שילא אמר קרא 'איש'".
המילה "סימן" תקועה במשפט וניתן היה להסתדר בלעדיה, ואכן בהרבה כתבי יד היא חסרה והגרסה היא "מאי משמע? אמר רבה...". בעל מסורת הש"ס ניסה להסביר את התיבה המוזרה והעיר "י"ל שהוא שם אמורא". אולם זו השערה דחוקה מאד.
ברור שהמילה "סימן" כאן היא, כמו במקומות אחרים בש"ס, סימן לזיכרון, שמתמצת בראשי תיבות סדרה של סוגיו כדי שלא תישמט אחת מהן, אלא שהסימן עצמו לא שרד (כיוון שאינו מגוף התלמוד).
ריעב"ץ, ניסה לשחזר את הסימן האבוד והציע שהיה כתוב כאן במקור "סימן אימ"ם", דהיינו ראשי תיבות של איש, ידבקו, מטות, ממטה, ארבע הפסוקים שמציעים האמוראים לדרוש, ומסיים יעב"ץ "ולפי שהוא דומה לתיבת סימן [דהיינו המילים אימם וסימן דומות] ולא ידעו מה הוא לפיכך השמיטוהו המדפיסים".
ההשערה של יעב"ץ נכונה, אבל השחזור אינו נכון. בכמה מכתבי היד השתמר הסימן המקורי.
בכ"י אסקוריאל הסימן הוא בצד"ש וכך גם בקטע בבלי שהוצא מכריכה ושמור בבולוניה, ואילו בכ"י מאוסף פירקוביץ' בסנט פטרבורג הסימן הוא בצר"ש, ונראה שזהו הסימן הנכון. אלו הם ראשי תיבות של שמות האמוראים ולא של הפסוקים. בסימנים כאלו נפוץ לסמן לעתים את שם האמורא על פי העיצור השני ולא הראשון:
ב=רבה (בר רב שילא)
צ= (רב נחמן בר) יצחק
ר=רבא
ש=אשי