לעיונכם דברי המהר"ל העמוקים בחידושי אגדות לדף פג

דָּרֵשׁ רַבִּי זֵירָא וְאָמְרִי לַהּ, תָּנֵי רַב יוֹסֵף: מַאי דִּכְתִיב ״תָּשֶׁת חֹשֶׁךְ וִיהִי לָיְלָה בּוֹ תִרְמֹשׂ כׇּל חַיְתוֹ יָעַר״. ״תָּשֶׁת חֹשֶׁךְ וִיהִי לָיְלָה״ – זֶה הָעוֹלָם הַזֶּה. שֶׁדּוֹמֶה לְלַיְלָה. ״בּוֹ תִרְמֹשׂ כׇּל חַיְתוֹ יָעַר״ – אֵלּוּ רְשָׁעִים שֶׁבּוֹ, שֶׁדּוֹמִין לְחַיָּה שֶׁבַּיַּעַר. ״תִּזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ יֵאָסֵפוּן וְאֶל מְעוֹנֹתָם יִרְבָּצוּן״. ״תִּזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ״ – לַצַּדִּיקִים, ״יֵאָסֵפוּן״ – רְשָׁעִים לְגֵיהִנָּם, ״וְאֶל מְעוֹנֹתָם יִרְבָּצוּן״ – אֵין לָךְ כׇּל צַדִּיק וְצַדִּיק שֶׁאֵין לוֹ מָדוֹר לְפִי כְבוֹדוֹ. ״יֵצֵא אָדָם לְפׇעֳלוֹ״ – יֵצְאוּ צַדִּיקִים לְקַבֵּל שְׂכָרָן, ״וְלַעֲבֹדָתוֹ עֲדֵי עָרֶב״ – בְּמִי שֶׁהִשְׁלִים עֲבוֹדָתוֹ עֲדֵי עָרֶב.
מהר"ל: העולם הזה אינו אמיתת המציאות, ולכן נקרא "חושך", שבו לא מוצאים דבר, לעומת היום שהוא אמיתת המציאות, ולכן נקרא "אור" שבו מוצאים כל דבר; לפיכך הרשעים, שמציאותם אינה נחשבת - ראוי להם למשול בעולם הזה, ואילו העוה"ב לא ראוי להם, אלא לצדיקים (=״תִּזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ״ – לַצַּדִּיקִים,) ולרשעים ראוי גהינום (=״יֵאָסֵפוּן״ – רְשָׁעִים לְגֵיהִנָּם).
אֵין לָךְ כׇּל צַדִּיק וְצַדִּיק שֶׁאֵין לוֹ מָדוֹר לְפִי כְבוֹדוֹ - כי בעוה"ב הכל ברור, וניכר ההבדל שבין כל צדיק וצדיק.
יֵצְאוּ צַדִּיקִים לְקַבֵּל שְׂכָרָן - על המצוות שעשו, אבל אם עשו עבירות - ייפרע מהם בעוה"ז; ולרשעים - להיפך. וכך ראוי.
בְּמִי שֶׁהִשְׁלִים עֲבוֹדָתוֹ - "שהוא צדיק (בכל), לא מצוה (פרטית), והבן דבר זה".

יוֹמָא חַד פְּגַע בֵּיהּ הָהוּא כּוֹבֵס, קַרְיֵיהּ ״חוֹמֶץ בֶּן יַיִן״. אָמַר: מִדַּחֲצִיף כּוּלֵּי הַאי – שְׁמַע מִינַּהּ רַשִּׁיעָא הוּא. אֲמַר לְהוּ: תִּפְסוּהּ. תַּפְסוּהּ. לְבָתַר דְּנָח דַּעְתֵּיהּ, אֲזַל בָּתְרֵיהּ לְפָרוֹקֵיהּ וְלָא מָצֵי. קָרֵי עֲלֵיהּ: ״שֹׁמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ שֹׁמֵר מִצָּרוֹת נַפְשׁוֹ״. זַקְפוּהּ. קָם תּוּתֵי זְקִיפָא וְקָא בָכֵי. אֲמַרוּ לֵיהּ: רַבִּי, אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ שֶׁהוּא וּבְנוֹ בָּעֲלוּ נַעֲרָה מְאוֹרָסָה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים.
נראה שכובס הוא בכל מקום - שהיה רשע, ועזב. וכן כאן, שבא על נערה מאורסה, והיה מודה ועוזב.
וארמו לו לראב"ש שהוא ובנו עשו ביחד עבירה חמורה כזו, בלי בושה האב מבנו והבן מאביו, וזה ודאי בזיון וגנאי גדול.

הִנִּיחַ יָדוֹ עַל בְּנֵי מֵעָיו אָמַר: שִׂישׂוּ בְּנֵי מֵעַי, שִׂישׂוּ! וּמָה סְפֵיקוֹת שֶׁלָּכֶם כָּךְ, וַדָּאוֹת שֶׁלָּכֶם – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. מוּבְטָח אֲנִי בָּכֶם, שֶׁאֵין רִמָּה וְתוֹלֵעָה שׁוֹלֶטֶת בָּכֶם.
דבר זה - לפי שראב"ש אינו דבק בהפסד, בהעדר, אלא במציאות, ולכן גם ספיקותיו נמשכות אחר המציאות, ולכן גם רימה ותולעה לא ישלטו בו כי הם שולטים רק בדבר שראוי לו ההעדר.

וַאֲפִילּוּ הָכִי לָא מְיַיתְּבָא דַּעְתֵּיהּ. אַשְׁקְיוּהּ סַמָּא דְשִׁינְתָּא וְעַיְּילוּהּ לְבֵיתָא דְשֵׁישָׁא וּקְרַעוּ לִכְרֵיסֵיהּ. הֲווֹ מַפְּקִי מִינֵּיהּ דִּיקּוּלֵי דִּיקּוּלֵי דְּתַרְבָּא וּמוֹתְבִי בְּשִׁמְשָׁא בְּתַמּוּז וְאָב וְלָא מַסְרְחִי.
כל זה - ענין שכלי, כי דברו חכמים בינהם בשכל מופשט, ולכן הוא השתכנע והתיישבה דעתו. (המהר"ל האריך בזה בבאר הגולה). אמנם אפשר לומר שהיה זה במוחש, אבל מיותר: דברי חכמים הם בשכל מופשט.