למדנו בדף היומי
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הַמּוֹכֵר פָּרָה לַחֲבֵירוֹ, וְאָמַר לוֹ: פָּרָה זוֹ נַגְחָנִית הִיא, נַשְׁכָנִית הִיא, בַּעֲטָנִית הִיא, רַבְצָנִית הִיא, וְהָיָה בָּהּ מוּם אֶחָד וּסְנָפוֹ בֵּין הַמּוּמִין – הֲרֵי זֶה מִקַּח טָעוּת. מוּם זֶה וּמוּם אַחֵר – אֵין זֶה מִקַּח טָעוּת.
תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: הַמּוֹכֵר שִׁפְחָה לַחֲבֵירוֹ, וְאָמַר לוֹ: שִׁפְחָה זוֹ שׁוֹטָה הִיא, נִיכְפֵּית הִיא, מְשׁוּעְמֶמֶת הִיא, וְהָיָה בָּהּ מוּם אֶחָד וּסְנָפוֹ בֵּין הַמּוּמִין – הֲרֵי זֶה מִקַּח טָעוּת. מוּם זֶה וּמוּם אַחֵר – אֵין זֶה מִקַּח טָעוּת.
אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אָשֵׁי: הָיוּ בָּהּ כׇּל הַמּוּמִין הַלָּלוּ, מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ רַב מָרְדֳּכַי לְרַב אָשֵׁי, הָכִי אָמְרִינַן מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: הָיוּ בָּהּ כׇּל הַמּוּמִין הַלָּלוּ – אֵין זֶה מִקַּח טָעוּת.
אם נסכם, מוכר המפרט רשימת מומים, אך לא כולם קיימים - יכול הקונה לטעון טענת מקח טעות על המום שאכן קיים, כיון - רש"י - "לפי שהכיר הלוקח בשאר מומין שאינן, וכסבור הוא בכולן משקר, אלא להשליך מעליו תרעומת הוא אומר, הילכך מקח טעות הוא דאדעתא דהכי לא זבן:"

הרמב"ם פסק הלכה זו בפרק ט"ו מהלכות מכירה הלכה ז. ראו לשונו - מהלכה ג והלאה:
(הלכה ג מתחילה במילה "וכן" כהמשך לדין שהיה בהלכה א-ב על מקרה בו המקח בטל)
ג וְכֵן הַמּוֹכֵר לַחֲבֵרוֹ קַרְקַע אוֹ עֶבֶד אוֹ בְּהֵמָה אוֹ שְׁאָר מִטַּלְטְלִין, וְנִמְצָא בַּמִּקָּח מוּם שֶׁלֹּא יָדַע בּוֹ הַלּוֹקֵחַ - מַחְזִירוֹ אֲפִלּוּ לְאַחַר כַּמָּה שָׁנִים, שֶׁזֶּה מִקָּח טָעוּת הוּא. וְהוּא שֶׁלֹּא יִשְׁתַּמֵּשׁ בַּמִּקָּח אַחַר שֶׁיָּדַע בַּמּוּם. אֲבָל אִם נִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ אַחַר שֶׁרָאָה הַמּוּם הֲרֵי זֶה מָחַל וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהַחְזִיר:
ה כָּל שֶׁהִסְכִּימוּ עָלָיו בְּנֵי הַמְּדִינָה שֶׁהוּא מוּם שֶׁמַּחְזִיר בּוֹ מִקָּח זֶה -מַחֲזִירִין. וְכָל שֶׁהִסְכִּימוּ עָלָיו שֶׁאֵינוֹ מוּם - הֲרֵי זֶה אֵינוֹ מַחְזִיר בּוֹ אֶלָּא אִם פֵּרֵשׁ. שֶׁכָּל הַנּוֹשֵׂא וְנוֹתֵן סְתָם עַל מִנְהַג הַמְּדִינָה הוּא סוֹמֵךְ:
ו כָּל הַלּוֹקֵחַ סְתָם - אֵינוֹ לוֹקֵחַ אֶלָּא הַדָּבָר הַשָּׁלֵם מִכָּל מוּם.
וְאִם פֵּרֵשׁ הַמּוֹכֵר וְאָמַר "עַל מְנָת שֶׁאֵין אַתָּה חוֹזֵר עָלַי בְּמוּם" - הֲרֵי זֶה חוֹזֵר, עַד שֶׁיְּפָרֵשׁ הַמּוּם שֶׁיֵּשׁ בְּמִמְכָּרוֹ וְיִמְחל הַלּוֹקֵחַ. אוֹ עַד שֶׁיֹּאמַר לוֹ "כָּל מוּם שֶׁיִּמָּצֵא בְּמִקָּח זֶה הַפּוֹחֵת דָּמָיו עַד כָּךְ וְכָךְ - קִבַּלְתִּי אוֹתוֹ" שֶׁהַמּוֹחֵל צָרִיךְ לֵידַע הַדָּבָר שֶׁיִּמְחל לוֹ בּוֹ וִיפָרֵשׁ אוֹתוֹ כְּמוֹ הַמְפָרֵשׁ בְּהוֹנָיָה:
ז הַמּוֹכֵר פָּרָה לַחֲבֵרוֹ וּמָנָה בָּהּ מוּמִין גְּלוּיִים וּמוּמִין שֶׁאֵין נִכָּרִין, וְלֹא הָיָה בָּהּ מֵאוֹתָן הַמּוּמִין הַגְּלוּיִין שֶׁמָּנָה, וְנִמְצָא בָּהּ מוּם מֵאוֹתָן שֶׁאֵינָן נִכָּרִין - הֲרֵי זֶה מִקַּח טָעוּת, וְחוֹזֵר וְאַף עַל פִּי שֶׁפֵּרֵשׁ הַמּוּם שֶׁנִּמְצָא. שֶׁהֲרֵי הַלּוֹקֵחַ אוֹמֵר "כְּשֶׁרָאִיתִי שֶׁאֵין בָּהּ אֵלּוּ הַמּוּמִין שֶׁנִּרְאִין שֶׁמָּנָה אָמַרְתִּי כָּךְ אֵין בָּהּ אֵלּוּ שֶׁאֵינָן נִרְאִין שֶׁמָּנָה. וְאֵינוֹ מְפָרֵשׁ מוּמִין אֵלּוּ אֶלָּא כְּדֵי לְהַשְׁבִּיחַ דַּעְתִּי":

הרמב"ם הביא את ההלכה הזו שבגמרא, אם כי הוא מדייק שמדובר שהמומין שלא קיימים הם מומין שאינם ניכרים (כי דוקא עליהם יכול הקונה לטעון שחשב שדברי המוכר הם "פארש"),
אבל הרמב"ם מקדים לדברים הלכה נוספת, שהדגשתי אותה לעיל:
המוכר צריך לפרט את המומים שיש בחפץ, והוא לא יכול לדרוש מהקונה "קנה את החפץ כפי שהוא ואל תחזור אלי גם אם יש בו מום".
וכן פסק בשו"ע סי' רל"ב סע' ז ובאחרונים.

(במאמר מוסגר:
הרמב"ם טורח להסביר את דבריו - "כמו המפרש בהונאה" כשם שהלכות הונאה לא יכול המוכר לדרוש "על מנת שאין לך עלי הונאה" אלא צריך לפרש מה ההונאה ("החפץ הזה שאני מוכר במאתים - יודע אני שאינו שווה אלא מאה", לעיל פרק י"ג הלכה ג-ד) - כך גם במכירה.
יש להעיר שהטור הביא את דברי הרמב"ם בחו"מ סי רל"ב, סע' ז' בסעיפי הטור, ונימק את דברו בנימוק אחר: שלדעת הרמב"ם כשהקונה מוחל על מום שאינו יודע מהו - זה כמו אדם המחייב עצמו חיוב שאין לו קצבה, שהתחייבות כזו לא תופסת (הלכות מכירה פרק י"א הט"ז). האחרונים עסקו בפירוש דבריו ובהשלכה להלכה, כי כאמור השו"ע פסק כהרמב"ם, אבל לדבר שאינו קצוב - פסק שלא כהרמב"ם, (חו"מ סי' ס' סע' ג וס'י ר"ז סע' ג'). ע' בב"ח ס"ס ר"ז, ובסי' רל"ב סע' ז - סמ"ע, ש"ך, (או "באר היטב" שמסכם אותם) ופתחי תשובה שמביא אחרונים רבים העוסקים בכך).

ולפי זה קשה,
הרי מעשים בכל שאדם מוכר רכב לחבירו ולא מקבל עליו אחריו אם יימצא בו מום, ולעיתים אף אומר בפירוש "קנה אותו כפי שהוא ואל תחזור אלי במום". לכל היותר הקונה בודק אותו במכון בדיקה ואח"כ מתמקחים. אבל הקונה אינו חוזר אל המוכר אף אם יתגלה בו פגם. יש מקרים שמתנים על פגמים ספציפיים (שילדה, למשל), אבל אם לא התנו - לא חוזר הקונה אל המוכר - איך ניישב את המנהג?

נראה לי, שההבדל הוא במציאות. בדיעות בני אדם:
הרמב"ם פותח את הדברים בהנחה כָּל הַלּוֹקֵחַ סְתָם - אֵינוֹ לוֹקֵחַ אֶלָּא הַדָּבָר הַשָּׁלֵם מִכָּל מוּם.
ואילו קניית רכב אינה כך. ברכב משומש בהחלט ייתכנו מומין, ולעיתים המוכר לא אומרם לא בגלל שאינו ישר אלא בגלל שאינו יודע, וגם איש לא מצפה ממנו לדעת. גם מכון בדיקה לא תמיד ימצא את כל המומין, וגם על מומין ידועים קורה לעיתים שהמכונאים המומחים חלוקים בינהם במשמעותו של רעש פלוני וכד' -
אי לכך:
כיון שקניית רכב משומש אינה קניית דָּבָר הַשָּׁלֵם מִכָּל מוּם,
וכיון הקונה יכול לדרוש מהמוכר לפרוט לו רק דברים שהמוכר יודע בהם שהם מום, ואינו יכול לתבוע ממנו בטענת מקח טעות על מומים שלא ידע בהם,
- לכן יכול המוכר לטעון "בדוק לפני הקנייה כל מה שתרצה לבדוק אבל אל תבוא אלי אחרי המכירה".