הקורא את מחרוזת הסיפורים בדף היום על ר' אלעזר ברבי שמעון תמה בודאי מדוע דווקא הוא ראה לעסוק בגילוי ותפיסת גנבים ( חפשתי במאמרים המופיעים בפורטל ולא ראיתי תשובה ) ומדוע דווקא ר' יהושע בן קרחה הוא המוכיחו.
ובכן, אבקש להציע בזה הסבר חדש :
בד"כ מחפשים שזירה וקשרים בין מאורעות חיים של החכמים לסיפורים אודותיהם. אני סבור שבמקרה זה, הסיפור 'מתכתב' דווקא עם סוגיה הלכתית בה עסקתי.
במנחות צח,ב הגמרא עוסקת בסוגיית כיוון עמידת מנורת המקדש בהיכל. נחלקו שם רבי וראב"ש, בשאלה אם המנורה עמדה לאורך או לרוחב ההיכל, וכיצד ומניין למדים זאת. לשיטת רבי למדים שם את כיוון המנורה מכיוון השולחן ( שלשיטתו עמד כשאורכו לאורך המקדש ) המצוי בהיכל ואילו לראב"ש מכיוון ארון הברית המצוי בקה"ק ( ושעמד כשאורכו לרוחב המקדש ). יסוד מחלוקתם הוא בין השאר במבט שונה על הפרוכת.
על הפרוכת כתוב :"והבדילה הפרוכת לכם בין הקדש ובין קדש הקדשים", כלומר הפרוכת מבדילה רק לבני האדם ( כמובן ) אך לגבי הקב"ה היא 'שקופה' וכאילו אינה קיימת כלל. במבט הא-לוקי, ההיכל וקה"ק מצויים בחלל המשכי אחד ואילו במבט אנושי הפרוכת חוצצת ולכן אין ללמוד מקה"ק להיכל. במבט הא-לוקי הכל גלוי, ולשיטת ראב"ש מבט רואה כל ושהכל גלוי לפניו זה, הוא גם נחלת הצדיקים בעלי 'רוח הקדש' בעלי המבט דרך הצד הפנימי רוחני של המציאות, כמותו וכאביו. על כן גם העושים מעשיהם במסתרים - כמו הגנבים - לא יוכלו באמת להיסתר ולבצע את זממם כי הוא עשוי לגלותם. מאידך, רבי יהושע בן קרחה, המייצג במנחות פח,ב את שיטת רבי ישמעאל בסוגיית המנורה בשאלה אם המנורה נעשתה מקשה אחת עם נרותיה, והסובר שנעשו נפרדים ממנה וגם לא מככר הזהב ממנה נעשתה, סובר ש'לא בשמים היא' ואין להשתמש ביכולות כאלו בעולמנו.
ואידך זיל גמור...