אדם לוה כסף מחבירו. בשעת הפירעון טוען התובע המלוה, שהלוה חייב לו 100ש"ח אך הלוה טוען שאינו חייב אלא 75. היות והוא מודה בקצת מחייבים אותו שבועה, בשל הסברו של רבה.
ברם הסברו של רבה מבוסס על הנחה מסוימת :
דְּאָמַר רַבָּה מִפְּנֵי מָה אָמְרָה תּוֹרָה מוֹדֶה מִקְצָת הַטַּעֲנָה יִשָּׁבַע חֲזָקָה אֵין אָדָם מֵעִיז פָּנָיו בִּפְנֵי בַּעַל חוֹבוֹ וְהַאי בְּכוּלֵּיהּ בָּעֵי דְּנִכְפְּרֵיהּ וְהָא דְּלָא כַּפְרֵיהּ מִשּׁוּם דְּאֵין אָדָם מֵעִיז פָּנָיו וְהַאי בְּכוּלֵּיהּ בָּעֵי דְּלוֹדֵי לֵיהּ וְהַאי דְּלָא אוֹדִי אִשְׁתְּמוֹטֵי הוּא דְּקָא מִישְׁתְּמֵט מִינֵּיהּ סָבַר עַד דְּהָווּ לִי זוּזִי וּפָרַעְנָא לֵיהּ וְאָמַר רַחֲמָנָא רְמִי שְׁבוּעָה עֲלֵיהּ כִּי הֵיכִי דְּלוֹדֵי לֵיהּ בְּכוּלֵּיהּ.

לכאורה הנחתו של רבה היא שהלוה אכן חייב את מלא הסכום שנתבע ממנו ואינו מודה אלא במקצת מסיבות אישיות שונות.
אך מה אם הנחה זו מוטעית, והמלוה הוא ה'מנפח' את סכום תביעתו, בהנחה סוברת שהלוה יחשוש להישבע ( לא בגלל שלא יהיה דובר אמת אלא רק בשל עצם השבועה ) ויעדיף לשלם את סכום התביעה גם אם היא מנופחת ?