למדנו במשנה
זֶה בָּא בְחָבִיתוֹ שֶׁל יַיִן וְזֶה בָּא בְכַדּוֹ שֶׁל דְּבַשׁ. נִסְדְּקָה חָבִית שֶׁל דְּבַשׁ, וְשָׁפַךְ זֶה אֶת יֵינוֹ וְהִצִּיל אֶת הַדְּבַשׁ לְתוֹכוֹ, אֵין לוֹ אֶלָּא שְׂכָרוֹ
ומאליה עולה השאלה - מדוע אין לו אלא שכרו, מדוע לא יפצה בעל הדבש את בעל היין על שהתנדב לשפוך את יינו ולעזור לו?
אמנם ראינו מגבלות לדין הזה:
- כבר במשנה ראינו שיכול בעל היין להתנות וְאִם אָמַר, אַצִּיל אֶת שֶׁלְּךָ וְאַתָּה נוֹתֵן לִי דְּמֵי שֶׁלִּי, חַייָּב לִתֵּן לוֹ,
- והגמרא הוסיפה שאם בעל הדבש אינו יכול להציל, והדבש הולך לאיבוד - הרי שבעצם המציל זכה מן ההפקר, ויכול בעל היין לקחת את הדבש כולו לעצמו (רש"י),
אבל גם אחרי כל זה: כשבעל הדבש יכול להציל, והמציל לא התנה - בעל היין בא לעזרתו, מדוע שבעל הדבש לא יפצה אותו?

התשובה לענ"ד ע"פ המשנה ב"אלו מציאות" (בבא מציעא פרק ב משנה ט. בגמרא דף ל' עמ' ב)
הָיָה בָטֵל מִסֶּלַע - לֹא יֹאמַר לוֹ תֶּן לִי סֶלַע, אֶלָּא נוֹתֵן לוֹ שְׂכָרוֹ כְּפוֹעֵל בָּטֵל.
אִם יֵשׁ שָׁם בֵּית דִּין, מַתְנֶה בִּפְנֵי בֵית דִּין. אִם אֵין שָׁם בֵּית דִּין, בִּפְנֵי מִי יַתְנֶה, שֶׁלּוֹ קוֹדֵם:
כלומר:
מחזיר אבדה עושה את חובתו, את המצוה שהתורה הטילה עליו (אפשר גם לנסח: המצוה שהתורה זיכתה לו) ושכרו ככל המצות - בידי שמים;
אלא שאם בטל ממלאכתו לצורך המצוה - תיקנו לו חכמים שכרו כפועל.
לא ניכנס כאן להגדרה המדוייקת איך מעריכים את התשלום, יעויין שם בגמרא שיטות רש"י ותוס' ור"ח, אלא לעצם הענין: שם למדנו שאם לצורך ההשבה בטל ממלאכתו - יקבל כפועל, והוא הדין אצלנו כאשר יש למחזיר הפסדים - העמידו אותו על אותה תקנה שיקבל שכרו כפועל.

נעיין בסיפא של המשנה:
אִם יֵשׁ שָׁם בֵּית דִּין, מַתְנֶה בִּפְנֵי בֵית דִּין.
במקרה המדובר שם המאבד לא נוכח, והמוצא אינו יכול להתנות איתו אלא עם בית הדין; ואילו אצלנו דיברה המשנה שהמוצא מתנה עם המאבד ישירות (היה אפשר לחלק שאם המאבד נמצא - יש להתנות איתו, ורק אם אינו נמצא ניתן להתנות בפני בית דין, אבל לפחות דעת הרמב"ם שבכל מקרה ניתן להתנות עם המאבד או עם בית הדין. גזלה ואבדה יב ג)
על כל פנים המשנה מסיימת
אִם אֵין שָׁם בֵּית דִּין, בִּפְנֵי מִי יַתְנֶה, שֶׁלּוֹ קוֹדֵם
ייתכן לומר שהמשנה אפילו מעודדת אדם שלא לאבד את שלו עבור חברו. מזכיר את "שביל הזהב" של הרמב"ם בשמונה פרקים ובהלכות דיעות, שיש לאדם לכלכל את מעשיו בשכל ובדעת.

ודבר אחרון - נוסיף את המשנה שנמצאת כמה דפים קודם, דף כח ע"א
כָּל דָּבָר שֶׁעוֹשֶׂה וְאוֹכֵל, יַעֲשֶׂה וְיֹאכַל.
וְדָבָר שֶׁאֵין עוֹשֶׂה וְאוֹכֵל, יִמָּכֵר, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ, רְאֵה הֵיאַךְ תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ.
נתמקד בסיפא:
בהמה שלא ניתן לעשות בה מלאכה - אם המוצא יטרח בה ויאכילה, ואח"כ כשיבוא המאבד יחזיר לו את האבדה עם חשבון לתשלום הוצאות - במקרים רבים זה יהיה למאבד לרועץ, והוא הדין אצלנו אם פתאום יצטרך בעל הדבש לשלם את היין. ועל זה אמרו חכמים רְאֵה הֵיאַךְ תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ חכמים עשו כאן איזו שהיא פשרה בין צרכי הצדדים.
נוסיף כאן דוגמא: כולם מכירים סיפורים על זוגות שמתגרשים ובית המשפט לענייני משפחה מחייב את האבא בתשלום מזונות בסכומים שקשה לו מאוד לעמוד בהם, ובודאי שיקשה עליו לפתוח פרק חדש. (כמדומה שבשנים האחרונות יש שינוי מסוים במצב הזה). לעומת בתי הדין הרבניים שמחייבים סכומים נמוכים יותר.
כן הדבר הזה: תטיל על המאבד לשלם סכומים גבוהים - גם אם על פי הדין אפשר להסביר זאת, ראו חכמים שהתקנה הנכונה יותר היא לשלם שכרו כפועל.
ויתכן שיש גם להוסיף פה שמחזיר אבדה - שכרו המלא והאמיתי ישולם מן השמים.