דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל תָּנָא אָמַר קְרָא כֵּן יִנָּתֶן בּוֹ וְאֵין נְתִינָה אֶלָּא מָמוֹן .

לכאורה אילו אכן זו היתה משמעות פשט הפסוק, ראוי היה לכתוב : ואיש כי יתן מום באדם, כאשר עשה - כן יוטל עליו, ולא - כן ינתן בו. כי וכי ממון 'ינתן בו' והרי היה ראוי יותר 'ינתן עליו' או כפי שהצעתי 'יוטל עליו'. הרי אדם אינו קופה שנותנים 'בה' כלומר לתוכה כסף ?! או לחלופין היה צריך לכתוב 'כאשר יתן מום באדם כן יתן' ( כלומר שיתן ממון ) ?! ועוד, מניין לתנא שמדובר בכלל בממון שלא נזכר בפסוק, וכי כל נתינה במקרא הינה של ממון שיש להסיק כך ?
קביעת הגמרא נשמעת כאקסיומה שאין להרהר אחריה, על כן אני מבקש להרהר אחריה ולהבינה...ואשמח להסבר ראוי אם יש...