ליבתה הרוח
מזרן הונח על גג הבניין ביום חורפי. בערב על פי הצפוי, הגיעה סערת גשמים. המזרן התמלא מים, והרוח החזקה העיפה אותו לחצר. דוד המים של השכן נפל וניזוק (כנראה) בגלל המכה שחטף מהמזרן הכבד שעף.
הגמרא בדף נט: אומרת שכאשר הרוח לבתה את האש, יש לפטור את בעל האש. אומנם נחלקו הראשונים באיזה מקרה מדובר כאן, לפי תוספות בדף נט, מדובר דוקא בגחלת שאינה של המלבה, אבל בחפץ ששייך למניח - הוא חייב כמו באבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש הגג, וא"כ במקרה שלנו חייב. הרשב"א שם מסביר ע"פ הירושלמי, שהפטור שבליבתה הרוח הוא משום שזה אונס, וגם לשיטתו יש לחייב במקרה שלנו, כי המזרן הונח בכוונה.
אומנם, לפי רבנו פרץ, הפטור הוא משום שאין על הגחלת לבדה שם 'מזיק' אלא מכח הרוח שמלבה אותה, ובמקרה שלנו אם אומנם למזרן לבדו היה כח להזיק, בעל המזרן היה חייב, אבל נזק לדוד שמש לא מסתבר שהיה קורה ללא המים שנספגו במזרן, ממילא אין על המזרן לבדו שם 'מזיק', ולשיטת רבנו פרץ אי אפשר לחייב את בעל המזרן.
למעשה בית הדין השתמש בכח הפשרה ובסיבות נוספות לחייב את בעל המזרן באופן חלקי.

לפסק המלא באתר פסקים: 'מזרן שהונח על הגג'