היות ומשפטי התורה אמורים להיות הגיוניים ולא רק גזירת הכתוב כחוקים, אבקש לקבל הסבר לדין הנובע מהכתוב :
וְכִי-יִפְתַּח אִישׁ בּוֹר אוֹ כִּי-יִכְרֶה אִישׁ בֹּר וְלֹא יְכַסֶּנּוּ וְנָפַל-שָׁמָּה שּׁוֹר אוֹ חֲמוֹר. לד בַּעַל הַבּוֹר יְשַׁלֵּם כֶּסֶף יָשִׁיב לִבְעָלָיו וְהַמֵּת יִהְיֶה-לּוֹ. {ס} לה וְכִי-יִגֹּף שׁוֹר-אִישׁ אֶת-שׁוֹר רֵעֵהוּ וָמֵת וּמָכְרוּ אֶת-הַשּׁוֹר הַחַי וְחָצוּ אֶת-כַּסְפּוֹ וְגַם אֶת-הַמֵּת יֶחֱצוּן. לו אוֹ נוֹדַע כִּי שׁוֹר נַגָּח הוּא מִתְּמוֹל שִׁלְשֹׁם וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ בְּעָלָיו שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם שׁוֹר תַּחַת הַשּׁוֹר וְהַמֵּת יִהְיֶה-לּוֹ.

וכדוגמה : רוב הנוהגים ברכב כאשר הם מעורבים בתאונה ( שלא הם גרמו לה אלא רכבם ניזוק בה, ונניח שמדובר ברכב חדש ), מעדיפים שייגרם TOTAL LOSS ( הפסד מלא ) של רכבם, על מנת שיקבלו מחברת הביטוח את תשלום הנזק של הרכב ויוכלו לקנות רכב חדש שטרחתו מעטה ולא נזק חלקי מה שאומר שמעתה יהיה להם רכב משומש שנפגע בתאונה שגם ערכו ירד וגם קשה יהיה יותר למוכרו ושגם תשלום הנזק של הביטוח אינו מכסה בד"כ את כל הנזק כמות שהוא.
מדוע אני מאריך בכך ? כי דומה הדבר לפחות חלקית ל'פסיכולוגיה' של בעלים של שור שננגח למות ע"י שור אחר.
עדיף לבעל השור המת שבעל השור הנוגח יתעסק בנבלה ושהוא יקבל את תשלום הנזק כולו וכך יחסוך לעצמו לפחות את טורח ההתעסקות הזו.
אבל התורה קובעת ש'המת יהיה לו' לבעל השור המת והוא זה שיתעסק בנבלה, וגם אילו היה בעל השור הנוגח צריך לעסוק בנבלה היה יכול לשלם לניזק בנבלה שהרי גם שוה כסף יכול להיות חלק מהתשלום.
וזו אם כן שאלתי : מדוע הטילה התורה את הטיפול בנבלה על הניזק ולא על המזיק, ומדוע אפשרה לשלם גם בשוה כסף, ומדוע לא חייבה את המזיק בתשלום הנזק בכסף ( או קרקע ) בדווקא , הרי הניזק מעדיף תמיד לחסוך לו את הטרחה הכרוכה בטיפול בשור המת או בחפץ הניזק, ואם כן העדיפה התורה בזה את האינטרס של המזיק על פני אינטרס הניזק. מדוע כך ולא להיפך, אם המזיק צריך לשלם עבור חדלונו ורשלנותו - ישלם כבר הכל ועד הסוף, מדוע הקלה עליו התורה והקשתה על הניזק ?