התלמוד הבבלי (מסכת קידושין דף לט עמוד א) מספר: על הקלות שעשו להם אמוראי בבל (מהדור הראשון), בעניין דין עורלה בחו"ל.

מר בריה דרבנא מתני ליה לקולא: זה וזה יורד ולוקט, ובלבד שלא ילקוט ביד. אמר ליה לוי לשמואל: אריוך, ספק לי ואנא איכול. רב אויא ורבה בר רב חנן מספקו ספוקי להדדי. אמרי חריפי דפומבדיתא: אין ערלה בחוצה לארץ.

שלחה רב יהודה לקמיה דרבי יוחנן; שלח ליה: סתום ספיקא ואבד ודאה, והכרז על פירותיהן שטעונים גניזה, וכל האומר אין ערלה בח"ל - לא יהא לו נין ונכד אמשליך חבל בגורל בקהל ה'.

מסביר רש"י:

סתום ספיקא ואבד ודאה - כלומר ספיקו מותר ודאה אסור והיתר ספיקא סתמיהו להורות בהצנעה ולא לדרשו ברבים הואיל ומקילין בה וכה"ג אמרי' בנדרים (דף כג:) במילתא אחריתי רב הונא בר חיננא סבר למדרשיה בפירקא א"ל רבא תנא סתים לה סתומי ואת דריש לה בפירקא?! אלמא סתום סתום הדבר קאמר כך השיב רבינו גרשם בר' יהודה זצ"ל.

מכאן שיש קטעים בתלמוד שהם מיועדים רק לרבנים ולא לבעלי בתים.

איך מחליקים קטעים אלו מגידי שעורים בדף היומי לבעלי בתים?