המניינים המוזכרים במשנה (בסופו קישור להורדת המאמר עם הערות)

שנינו במשנה בגיטין (פ"ח, מ"ה):

כתב לשום מלכות שאינה הוגנת, לשום מלכות מדי, לשום מלכות יון, לבנין הבית, לחרבן הבית; היה במזרח וכתב: במערב, במערב וכתב במזרח - תצא מזה ומזה, וצריכה גט מזה ומזה.

אחת מהדרישות לכשרותו של גט היא שיהיה רשום בו זמן.
וזה לשון הרמב"ם גירושין פ"א הכ"ד:

וכן התקינו חכמים שיכתוב זמן בגט, ומקום כתיבתו כשאר השטרות. שמא תהיה אשתו קרובתו ותזנה כשהיא תחתיו, ויכתוב לה גט אחר הזנות ויתן לה. ואם לא יהיה בו זמן יכולה לומר: "קודם הזנות נתגרשתי"; ולפיכך תקנו זמן בגיטין.

בתחילת המשנה מופיעים מספר מניינים שאינם כשרים בגט:

1) מניין למלכות שאינה הוגנת
2) מניין למלכות מדי
3) מניין למלכות יון
4) מניין לבניין הבית
5) מניין לחורבן הבית

המניין למלכות שאינה הוגנת

לפי פשוטה של משנה "מלכות שאינה הוגנת" היא מלכות לא חוקית באותו מקום שנכתב הגט, וכך פירש הרמב"ם בפירוש המשניות:

"ועניין מלכות שאינה הוגנת – שלא יהיה לזה המלך דין בזה המקום שכתב בה הגט".

אולם בבבלי אמרו (גיטין פ ע"א):
מאי מלכות שאינה הוגנת ? מלכות הרומיים, ואמאי קרי לה מלכות שאינה הוגנת - משום דאין להם לא כתב ולא לשון.
אמר עולא: מפני מה תקינו מלכות בגיטין - משום שלום מלכות.

אך הירושלמי לא פירש כלל מהי "מלכות שאינה הוגנת". ובעל כרחנו, עלינו לפרש שבארץ ישראל דווקא כן מנו למלכות הרומיים כי היא היתה המלכות, ולא יכלו לכנותה מלכות שאינה הוגנת. לעומת זאת, בבבל, שהיתה תחת עול השלטון הפרסי-הסאסני נחשבה המלכות הרומית כמלכות שאינה הוגנת, ולכן הבבלי העמיד את הביטוי "מלכות שאינה הוגנת" במלכות רומי. על אף שהפשט הפשוט של "אינה הוגנת" היא כל מלכות לא-חוקית, נראה שהבבלי בא ללמד שמלכות רומי אינה הוגנת וראויה למשול בגלל שהיא רשעה ובזויה, כדאיתא בעבודה זרה דף י ע"ב:

"והתני רב יוסף: "הנה קטן נתתיך בגוים" - שאין מושיבין מלך בן מלך, "בזוי אתה מאד" - שאין להן לא כתב ולא לשון".

והמאירי הרגיש בזה:
אמר המאירי: "כתב לשם מלכות שאינה הוגנת", פירוש: משנה זו נשנית בזמן שהאומות היו מונים למלכיהם מצד שהיו המלכים מנהיגים כן להיכר שולטנותם, ובאותו זמן תקנו חכמים שבדור שיהו אף ישראל מונין בשטרותיהם למלכות משום שלום מלכות. ומעתה צריכים הם למנות למלכות שבאותו זמן, ומתוך כך אם מנה למלכות שאינה הוגנת, ופירשו בגמרא מלכות רומי אע"פ שהיתה קיימת באותו זמן גם כן ומפני שבאותו זמן היו עובדי האלילים כמו שנזכר בספר יוסיפון ולא היה להם מצד עצמם לא כתב ולא לשון אלא שנטלום מאומות אחרות ומעתה כל שנכתב לשם אותה מלכות במקום שאין לה שולטנות בו וכן אם כתב לשום מלכות יון או מדי שכבר עברו ואבדו מן העולם או שמנה לבנין הבית או לחורבנו בכלם תצא והולד ממזר."

והמאירי הדגיש: לשם אותה מלכות (רומי) במקום שאין לה שולטנות בו.
גם רש"י ותוס' רי"ד הדגישו במפורש שהמשנה שייכת דווקא בבבל:

כתב לשם מלכות שאינה הוגנת – מי שהיה בבבל וכתב בשנת כך וכך למלכות אחרת ובגמרא מפרש אמאי קרי לה שאינה הוגנת, או שכתב לשם מדי וכו' לפי שצריך לכתוב לשם מלכות שנכתב בה כדמפרש בגמרא. (גיטין עט ע"ב, רש"י ד"ה כתב לשם).

ואמאי קרי לה מלכות שאינה הוגנת שאין לה לא כתב ולא לשון אלא מאומה אחרת לקחו והיינו דכתיב בזוי אתה מאוד שאין להם לא כתב ולא לשון. או שכתבו לשם מלכות מדי או יון או שמנה לחרבן הבית או לבנינו ולא הזכירו בו שנת המלך המולך בבבל הוא פסול. (תוס' רי"ד, גיטין עט ע"ב).

חוקר הכרונולוגיה ח"י בורנשטיין התייחס לנושא זה וכותב (תאריכי ישראל, "התקופה" ח', עמ' 245): "לפי חוקי מלכות רומי היו כותבים את הזמן בשטרות לפי שנות הקיסר או לשם הארכונים שהיו באותה שנה, וכל מניין אחר לא היה לו כל תוקף וכח, ומפני-זה אסרו חכמים לכתוב גיטי נשים לתאריכים אחרים". מן הסתם משנה זו נשנתה בא"י ואם כן יוצא שכוונת המשנה המקורית ב"מלכות שאינה הוגנת" לאסור במניין אחר שלא יהיה קביל על השלטונות הרומיים. לכן, אם אנו מצויים בארץ-ישראל של תקופת המשנה, אי אפשר להעמיד את המשנה על מלכות רומי. ומכל מקום, בורנשטיין (תאריכי ישראל, "התקופה" ח', עמ' 246) מנסה לומר שהביטוי "מלכות שאינה הוגנת" יכול להתפרש על מלכות רומי גם בא"י, והוא מסביר שאין כוונתה של המשנה למניין לאחד המלכים או לאחד הארכונים הרומאים, אלא למניין נוסף שהיה בשימוש אצל הרומאים. מניין זה הוא המניין להיווסדות העיר רומי, שתחילתו בשנת 753 לפני ספירת הנוצרים . במניין להיווסדות רומי לא השתמשו הרומאים במסמכים משפטיים, אלא רק לצרכי כתיבת דברי הימים, לכן לא היה לו הילך חוקי במדינות שתחת שלטון רומי, ועל כן נפסל במשנה.

המניין למלכות מדי

בורנשטיין (תאריכי ישראל, "התקופה" ח', עמ' 246), מסביר שהכוונה למניין הארסקי שהתחיל בשנת 248 לפני סה"נ ע"י הפרתים, ולא למלכות פרס הקדומה אותה אנו מכירים מספרי התנ"ך שאחר גלות בבל, מפני שכבר עברו מאות שנים מאז מלכות פרס הקדומה ועד ימי המשנה.
הפרתים היתה ממלכה שהשתחררה מעול היונים כ-80 שנה לפני מרד המקבים. בתחילת מלכות הפרתים משלו האחים ארסק וטירידת ואז התחיל המניין הארסקי. קץ ממלכת הפרתים היה בשנת 226 לספירת הנוצרים, כאשר המלך הפרסי ארדשיר שהיה אבי שושלת הסאסאנים כבש את ארצם.

המניין למלכות יון

זהו המניין המפורסם המכונה "מניין שטרות", והוא נהוג עד היום בקרב יוצאי גלות תימן. בספרות הכללית הוא מוכר בשם "המניין הסלבקי". מניין זה התחיל בימי סֵלֵבְקוס היווני מלך סוריה. לאחר מותו של אלכסנדר מוקדון התפצלה ממלכתו לכמה מלכויות ('דיאדוכים') ואחת מהם היתה מלכות סוריה שכללה את בבל והגיעה עד הודו. שליט מלכות זאת היה המלך סלבקוס ניקטור. בשנת 312 לפני ספירת הנוצרים התחיל סלבקוס למנות את שנות מלכותו. עם מותו עלה על כסאו אנטיוכוס סוטר . בניגוד למקובל לא התחיל היורש אנטיוכוס סוטר למנות לעצמו את שנות מלכותו, אלא המשיך את המניין לסלבקוס, ורק צירף את שמו למניין (היינו, המניין נקרא המניין לסלבקוס ולאנטיוכוס), וכך נהגו הלאה כל צאצאי השושלת הסלבקית, ואט אט הצטברו עשרות ומאות שנים לשיטת מניין רציפה זו. כל העמים בתחום שלטונם של הסלבקים: הן היהודים והן הגויים, אימצו את המניין הזה, אשר בני העדה התימנית משתמשים בו עד היום. שיטת המניין הזאת, שהיתה נוחה מאוד עקב רציפותה, המשיכה גם לאחר שעם ישראל פרק מעליו את עול היוונים, ואף לאחר שעברה מלכות יון מן העולם. אנו מוצאים את מניין שטרות בספרי החשמונאים, ובכתבי גאוני בבל (למשל, תשובות הגאונים). במשך השנים דחק המניין לבריאת העולם את מניין שטרות הצידה, עד שכבש את מקומו.

המניין לבניין הבית
מצאנו שימוש במניין הבית השני בחיבור המכונה 'מגילת אנטיוכוס'. בראשית המגילה נאמר על אנטיוכוס:
בשנת עשרים ושלוש שנים למלכו, היא שנת מאתים ושלוש עשרה שנים לבנין בית האלוקים, שם פניו לעלות לירושלים.
אנו מוצאים לפעמים שימוש בכמה מניינים בבת אחת, ובהם המניין לבניין הבית, לדוגמא, בעל ספר העיטור כותב בתחילת ספרו :

היום אנו מונים:
[ד"א] תתקל"ט (4939) לבריאת עולם,
שהיא למלכות יון אלף ותצ"א (1491)
שהיא לבניין הבית אלף ותתקל"א (צ"ל תקל"א) (1531) ,
ואלף וקי"א (1111) לחרבן שיבנה במהרה בימינו,
וליציאת מצרים שני אלפים ותצ"א (2491).

המניין לחורבן הבית

מניין לחורבן הבית הראשון מופיע פעם אחת ביחזקאל מ, א ("אחר אשר הוכתה העיר"). המניין לחורבן הבית השני מופיע פעמים רבות כמניין רציף שנהג מאות שנים אחר חורבן הבית בפועל, ועד היום היה מניין זה יכול להמשיך אלמלא דחק המניין לבריאת העולם את מקומו. ישנם מקורות רבים בהם מופיע המניין לחורבן הבית, דבר המעיד כי היה בשימוש.

המאמר עם הערות