ראו מאמרו של הרב סתיו.
ודן שם בשאלה אם זו עשויה להיות מצות עשה לשעבד עבד כנעני או חסידות והאם מותר ואולי צריך לשחרר לשם מצוה או מניעת איסור ומעשים נלוזים.
בד"כ אנחנו חושבים על עבדים כאנשים שנשבו ונכבשו לעבדות במלחמה או בחטיפה ע"י גדודי לסטים ודומיהם, או כאנשים שנולדו לשפחות ולעבדות.
ברם יש כנראה גם סוג נוסף של אנשים, שמשכירים עצמם לעבדות כדי לעסוק במקצועות נדרשים מיוחדים, שרק במעמד של 'עבדות' מאפשרים להם לעסוק בהם. הדוגמה ה'קלאסית' היא לשיטת רבי מאיר במסכת סוכה, לפיו עבדי כהנים שימשו כנגנים בכלי נגינה כסיוע ללויים המשוררים בביהמ"ק ( מעניין שמי שהיו בעליהם היו כהנים ולא לויים, ויש לשאול מדוע ), וברור שאין מדובר בעבדים עבריים אלא מעמים אחרים, וכנראה שלא היו מתירים לנכרים הללו להיכנס לעזרה ומעבר לחיל אלא אם היו עבדי הכהנים ונחשבים משרתיהם. יש להניח שמפאת מעמדם המקצועי היו להם תנאי חיים משופרים מאד אולי אפילו עשירים כ'אדוניהם' הכהנים, ולכן להיות עבד שכזה לא היה רע כלל ועבדים כאלו גם לא רצו להשתחרר ממעמדם ומהפריבילגיות הנלוות.
מן הסתם דומה לכך היה מעמדם של טבי וטביתא עבדו ושפחתו של ר"ג, שלא רצו כלל להשתחרר ( וכידוע טבי נפטר בהיותו עבד ).
( גם בימי הביניים אצילים וגם כנסיות באירופה החזיקו ומימנו תזמורות ונגנים שהיו מחוייבים כלפיהם, אעפ"י שכבר לא ממש נהגה עבדות, ולמרות השוני יתכן שמערכות היחסים היו דומות ).
נראה אפוא שהתורה היתה מעוניינת שאותם עבדים שעבדותם מועילה להם ( בכל תועלת שהיא ) לא תסתיים עבדותם ביובל או בסוף שבע שנים אלא ימשיכו אפילו כל חייהם ועליהם נאמר 'לעולם בהם תעבדו', ומאידך אין התורה מעוניינת בעבדות שעלולה להזיק לעבדים או להשאירם במצב ירוד, אם בהשתחררם ישתפר מעמדם ומצבם או שהדבר יועיל לציבור.