למדנו בפרק הראשון על תקנת חכמים, כי נאמן השליח לומר שבפניו נכתב ונחתם - למרות שהשליח הוא אחד, וסתם עדות - בשנים.

אמר רב חסדא: ואפילו שנים מעידים על חתימת יד שני - פסול.
מאי טעמא? או כולו בקיום הגט, או כולו בתקנת חכמים.
מתקיף לה רבא: מי איכא מידי דאילו אמר חד- כשר, השתא דאיכא תרי - פסול?!
אלא אמר רבא: אפילו הוא ואחר מעידין על חתימת יד שני - פסול.
מאי טעמא? אתו לאיחלופי בקיום שטרות דעלמא, וקא נפיק נכי ריבעא דממונא אפומא דחד סהדא.

ועל כך כתב רש"י:
הוא ואחר.
השליח ואחר מן השוק עמו. ואם לא היה מעיד עליה אלא השליח לבדו, ואפי' אמר יודע אני - היה כשר. אבל עכשיו, שהיה אחר עמו, פסול:

לכאורה עולה מדברי רש"י כי אם השליח היה מעיד על החתימה לבדו - היתה עדות זו מספיקה, והשטר היה מקויים.
וקשה לי, שהרי לא מצאנו כוח כזה לשליח. מצאנו כוח לשליח להעיד כי בפניו נכתב ובפניו נחתם, אבל מהיכן שואב רש"י כי השליח יכול, כיחיד, לקיים חתימת עד?