קיבלתי במייל:

בס''ד יעקב זאב מליק
רמת ויזניץ חיפה

סיפור השתלשלות מחלוקת רבה ורבא בתקנת בפני נכתב ובפני נחתם
סיפורינו מתרחש בירושלים, בימי הבית ראשון, בשנת ג' אלפים לבריאת העולם.
ראובן, חש כי באו מים עד נפש, חודשים ארוכים שהוא מתחבט ומתלבט אם להיענות להצעת המסחר המפתה שמעבר לים. "זה רק למספר חודשים" חושב הוא לעצמו בפעם המי יודע כמה, "לקראת הפסח כבר אהיה כאן בחזרה, עם רווחים מכובדים ונאים, סוף כל סוף נתחיל לחיות בכבוד ובהרחבה"
ההחלטה התקבלה.
בדמיונותיו כבר רואה הוא את עצמו כאדם אמיד ואושר מציף את ליבו.
***
נמל עכו, כסליו.
הגלים מתנפצים אל דופן הספינה, רוח ים קלה מפזרת את פאותיו ובחיוך הוא מנופף לאשתו וילדיו הרכים העומדים על הרציף, נפרדים ממנו בדמעות, "זה רק לזמן קצר" הסבירה להם אמא שוב, "כשאבא יחזור אנחנו נהיה עשירים, נעבור לגור בבית חדש וגדול וגם נביא קרבן נדבה לבית המקדש!"
***
ירושלים, בבית ראובן.
"האם קרה לו משהו? הוא הרי הבטיח שישלח מכתב לפחות פעם בחודש וכבר שלשה חודשים שאין כל אות חיים ממנו" הדאגה מכרסמת בליבה של ילתא, "אולי טבעה הספינה בים" סרטי אימה רחשו במוחה כמו קן נמלים, "ואולי נשדד ונלקח בשבי..." בלילות, אז בעיקר מתעוררים הפחדים ואינספור תרחישים קודרים עוברים בדמיונה. בימים היא משתדלת להיות רגועה, "אלו רק דמיונות, כנראה שקוע הוא במסחר עד למעלה מראשו..."
מישהו נוקש בדלת.
אדם לא מוכר עומד בפתח, מאובק, "האם את גברת ילתא אשת ראובן?" מברר הלה במבטא זר.
ליבה של ילתא מחסיר פעימה: "כן, אני זאת."
"ובכן" אומר הזר, "אני שליח של בעלך, ראובן, הוא מינה אותי למסור לך גט"
"מההה???" נפלטה צרחה מפיה של ילתא, עיגולים שחורים מילאו את שדה ראייתה, וכל גופה התכסה בזיעה קרה, "אני... אני חושבת שזאת טעות... זה לא יכול להיות..."
השליח מברר שוב "האם את ילתא, אשת ראובן שהפליג אל מעבר לים לפני כשלשה חודשים?"
משנענה בחיוב, מוציא הוא מתרמילו קלף מגולגל ומושיטו אל ילתא: "הא לך גט מבעלך והרי את מותרת להינשא לכל אדם".
השמים קרסו עליה באחת.
***
לאחר מספר חודשים של הלם, צער וזעזוע גם יחד נישאה ילתא בשנית לר' דן. בשמחה ובששון באהבה ושלום ורעות חיו בצוותא, ונולד ילד במזל טוב עד אשר שלוותה הופרה שוב...
היה זה ביום קייצי נעים, בעת אשר סעדו יחד את ארוחת הצהרים שהכינה בעמל ידיה, והנה דפיקות בדלת....
"ראובן!!!" נפלטה צעקה מפיה, בעלה הקודם, ראובן, עומד בפתח ומבקש להיכנס. "הלא גירשת אותי ואני כבר נישאתי בשנית..."
המשך הסיפור על פי שיטת רבא:
בוווווום!!! ראובן קורס תחתיו מתעלף...
"אני שלחתי גט?!" הוא תמה, לאחר שהכרתו שבה אליו, "אינני מבין מה הולך פה?!" הוא מביט בקלף שבידיו, חיוור כסיד וצמרמורת אוחזת בכל גופו: "זה מזוייף! מעולם לא שלחתי לך שום גט."
כעת, היה תורה של ילתא לקרוס תחתיה. עיגולים שחורים נעים במהירות מול עיניה... "לא, לא, ריבונו של עולם!!! מה עושים?!
***
הדיינים, לאחר ששקלו ודנו במעשה כאוב זה, פסקו כי על ילתא להביא עדים אשר יקיימו את חתימת העדים החתומים על הגט ובכך יקויים הגט ולא יוכל בעלה הראשון, ראובן לטעון כי הגט מזוייף והכל יבוא על מקומו בשלום.
***
יצאה ילתא מבית דין בשמחה לחפש עדים שמכירים את חתימת העדים שחתמו בארץ מרחקים . ותלך מבוקר עד ערב בכל העיר ולא מצאה .ואמרו לה שבאמת היו פה שני אנשים מאותה עיר אבל כבר לפני ב' חודשים חזרו לביתם. ועתה אין כלל מי שמכיר את העדים . חזרה האשה לבית דין בצער כיוון שלא מצאה עדי קיום . ומחמת כך בלית ברירה פסקו לה בית דין שתצא מר' דן וילדיה ממזרים.
מיד לאחר אותו מעשה נתאספו הרבנים באסיפה דחופה של כל מאה עשרים אנשי כנסת הגדולה וטכסו עצה מה לעשות שלא ישנה חלילה מקרה כזה , לאחר דין ודברים החליטו ששליח המביא גט מחו"ל צריך לומר "בפני נכתב, ובפני נחתם".
מיד שאל אחד מן המתאספים הרי מקודם אמרו לה שצריך שני עדים לקיים ואיך מספיק כאן עד אחד?.
ענו שאר המתאספים היות ומן התורה אי אפשר לטעון מזויף כשיש עדים חתומים, ורק אנחנו לפני כמה שנים עשינו את התקנה של קיום שטרות ובמקרה זה כדי שלא תשאר עגונה אנו מקילים שעד אחד יהיה נאמן. ןמיד נכתב על ידי מזכיר האסיפה על ההחלטה הנ"ל שבכל מקום שאין עדים מצויים צריך לומר "בפני נכתב, ובפני נחתם"
[אלא שבדיעבד דהיינו שאם האשה כבר נישאת לאחר אם תמצא שני עדים לקיים החתימה לא נחמיר עליה.](מחלוקת ר"מ וחכמים ה:)

רבה חולק ואומר שהמשך הסיפור היה כדלהלן
ויען ויאמר לה ראובן אמת כי שלחתי לך גט. פשוט חבר שלי הכין גט לאשתו שבדיוק שמה ילתא והתחרט מלגרש חשבתי שטוב לי פה ואני לא יטריח אותך לרדת מהארץ ולכן אשלח לך את הגט הזה הוא כבר במילא מוכן! ואפילו שכתוב "וכתב לה" והייתי סבור שאין זה אלא חומרא בעלמא, (תוספת) ורק כשלמדתי בדף היומי מסכת גיטין נתברר לי שהוא פסול מעיקרו.וזה לעיכובא
מיד פנתה ילתא לבי"ד הגדול בירושלים ובפיה השאלה הנ"ל .לאחר דין ודברים פסקו הבי"ד כי מכיון שלא נכתב הגט לשמה על כן צריכה גט מבעלה השני הלא הוא ר' דן, ובניה שנולדו ממנו, ממזרים. כמובן שהסיפור שהכה גלים בכל רחבי ירושלים הביא לאסיפת אנשי כנסת הגדולה לדון בשאלה הנ"ל, מה לעשות שלא יקרה חלילה כדבר הזה עוד. ומכאן נוסדה התקנה אשר אנשי כנסת הגדולה יסדוה, כי השליח המביא גט ממדינת הים צריך לומר "בפני נכתב, ובפני נחתם"
באותו מעמד שאל אחד מהדיינים: מכיון ששליח הוא עד אחד והרי בדבר שבערווה צריך שני עדים,
לאחר דיון מעמיק החליטו כי מכיון שזה חשש רחוק שהבעל לא ידע שצריך לכתוב הגט לשמה, על כן כדי שאשה שבעלה נסע למרחקים לא תשאר בעיגונה הקלו בדבר. משום שמסתבר שלאחר שיאמר השליח "בפני נכתב ובפני נחתם" שוב לא יערער הבעל עוד.
וכך נכתב בפנקס התקנות למען ידעו הדורות הבאים כי אם לא אמר השליח "בפני נכתב ובפני נחתם" אין האשה מגורשת ואסורה להינשא עד אשר ישלח הבעל גט כשר ויאמר השליח " בפני נכתב ובפני נחתם"
מיד שאל אחד מן המתאספים הרי מקודם אמרו לה שצריך שני עדים לקיים ואיך מספיק כאן עד אחד?.
ענו שאר המתאספים היות ומן התורה אי אפשר לטעון מזויף כשיש עדים חתומים, ורק אנחנו לפני כמה שנים עשינו את התקנה של קיום שטרות ובמקרה זה כדי שלא תשאר עגונה אנו מקילים שעד אחד יהיה נאמן. ןמיד נכתב על ידי מזכיר האסיפה על ההחלטה הנ"ל שבכל מקום שאין עדים מצויים צריך לומר "בפני נכתב, ובפני נחתם"
[אלא שבדיעבד דהיינו שאם האשה כבר נישאת לאחר אם תמצא שני עדים לקיים החתימה לא נחמיר עליה.](מחלוקת ר"מ וחכמים ה:)
וזה המחלקת הגדולה בין רבה איזה מן הגרסאות נכון. ומחמת מה תקנו לומר בפ"נ ובפי"נ.
ויאמר האמורא הקדוש רבה לחברו רבא הרי הסיפור הנ"ל היה לפני 600 שנה לערך שהרי אנחנו כמה שנים אחרי חורבן בית שני והמעשה הנ"ל היה בזמן בית ראשון ומנין לך שכך היה הסיפור ויען לו רבא אם הסיפור היה כפי שאתה מספר למה לא תיקנו באסיפה הנ"ל לומר בפ"נ לשמה ובפ"נ לשמה. סימן שהמעשה היה כמוני. ועוד אמר לו רבה לרבא אם המעשה היה כמו שאתה אומר למה תקנו באסיפה הנ"ל לומר בפני נכתב מספיק רק נחתם, כי רק על זה היה הסיפור.
אמר לו אתה צודק אך מכיוון שנטען שם שאם כתוב על ידי בפני נחתם בלבד, יוצא מכאן תקלה שילמדו מכאן שכל קיום שטרות מספיק עד אחד, ע"כ החליטו שנחייב לומר גם בפני נכתב, ואז יכירו שרק בגט הקילו ולא יבואו להקל בשאר שטרות.
ושאלו התלמידים את רבה, רבני האסיפה הנ"ל שתקנו לומר בפ"נ ובפ"נ. כמו מי סברו, שגם את החתימה וגם את הכתיבה צריך לשמה, הרי לפי ר"מ רק חתימה צריכה לשמה, ולר"א רק כתיבה צריכה לשמה?
(ה.)ותירץ בגמ' שסברו כמו התנא ר' יהודה שמחייב שתיהם לשמה. או לר"א וסובר שאם חתמו עדים צריך לשמה.
שואלת הג' על רבה מכמה משניות שנכתבו בזמן בית שני, ובאחד מהם כתוב שבא"י מעיר אחת שמחולקת לשתיים דהיינו שתי מושלים ובגלל שקשה למצוא עדים מחלק אחד של העיר לחלק השני כן צריך לומר בפ"נ ובפ"נ אף שזה בא"י שהם יודעים שצריך לשמה,.
ומתרצת הגמרא שבאמת רבה סובר שהאסיפה הנ''ל באמת היתה בשביל שני הסיפורים שקרו באותו זמן ובשביל שני הסיבות הצריכו לומר בפ"נ ובפ"נ.
אלא שאם שניים יביאו גט מחו"ל
אמר רבא שבאסיפה פסקו שא"צ לומר כיוון שהם יקיימו.
ורבה אמר שפסקו באסיפה היות שגם יש את הבעיה של לשמה לכן גם כששניים מביאים את הגט צריכים לומר.
והנה אחד מן התלמידים מצא בספר פסקי הלכות (משנה) שנכתב בסוף בית שני שכתוב שם שאם השליח אינו יכול לומר בפי"נ אז מספיק שיתקיים בחותמיו ומשמע מזה שאנו לא חוששים שלא נכתב לשמה ולא כמו שרבא סיפר?
ומתרצת הגמ' המשנה הנ"ל נכתבה אחר שנתרבה תורה בכל העולם שנפתחו ישיבות ות"ת בכל מדינה ומדינה. אלא היות וכבר היתה החלטת רבנים לפני כמה מאות שנים לומר בפ"נ לא רצו לשנות את ההלכה כי חששו שבגלות ישכחו את התורה ולא ידעו שצריך לשמה
רק במקרים לא רגילים ולא מצויים כגון אינו יכול לומר או שניים שהביאו גט שזה לא שכיח, הקלו שא"צ לומר בפ"נ. ומספיק קיום הגט ע"י החתימה.
ונציין עוד פרט בסיפור:,
שלאור החלטת האסיפה של אנשי כנסת הגדולה שהמביא גט מחו"ל צריך לומר בפ''נ ובפ''נ. התאספו כמה רבנים וביניהם ר' יהודה ור' אלעזר עם מפות של ארץ ישראל והמדינות מסביב בכדי לקבוע את גבולות אר"י וערים הסמוכות והמבולעות לה אם המביא משם גט צריך לומר בפ"נ והמסקנות הן כדלהלן:
שרבנן אמרו שרקם לא צריך, והנימוק שזה קרוב ומצויים עדים וגם יודעים ללמוד.
ולר"י רקם הסמוכה כן והמבולעים כגון כפר לודים לא.
ולר"א מכל מה שמעבר לגבול א"י צריך לומר.
עוד דיון בין הרבנים היה בעקבות ההחלטה הנ"ל כאשר השליח מוסר את הגט לאשה, כמה אנשים חוץ ממנו צריכים לשמוע את המשפט בפ"נ ובפ"ג והמסקנות הן :
לר' יוחנן בפני שניים
ולר' חנינא בפני שלושה.
מוגש לרגל התחלת מסכת גיטין בדף היומי
לתגובות והארות במייל [email protected]