בנזיר ס"ה: תד"ה "משנזקק לטומאה", 'עד שיחזיק לשניהם להיות כגרים' (פירוש: שאילו היה כך שניהם היו נטהרים מצרעתם בודאי, ממה נפשך).

משמע מתוספות שאם הראה לכהן בפעם הראשונה "כנגע" בגודל כגריס, ואחר כך הנגע פשה לסלע ועוד, ועל כן המצורע הוחלט, כאשר ה-"נגע" ישוב להיות כגריס הוא כבר לא נחשב "נגע" והחזרה הזאת מאפשרת למצורע המוחלט להיטהר מצרעתו (קרבנות, גילוח וכו'). אין צורך ולא מצפים שה "כנגע" המקורי גם הוא ייעלם (לחלוטין).

אם כן, הפשיון הוא זה שהופך את ה-"כנגע" ל-"נגע צרעת". ה-"כנגע" המקורי שהובא אל הכהן בפעם הראשונה הוא טהור ונשאר טהור. הפשיון שאחר כך לא עושה למפרע את ה-"כנגע" המקורי ל "נגע צרעת". על כן די בחזרתו של הנגע לגודלו המקורי שהובא אל הכהן כדי לטהר את המצורע מצרעתו (המוחלטת, על פי כהן).

הרמב"ם כותב בהלכות נגעים פרק ד' הלכה י"א: הוֹאִיל וְהֻחְלַט מִכָּל מָקוֹם אֵינוֹ טָהוֹר עַד שֶׁלֹּא יִשָּׁאֵר בּוֹ סִימַן טֻמְאָה לֹא סִימַן הֶחְלֵט וְלֹא סִימָן אַחֵר:
יש לעיין אם הרמב"ם חולק על דעת תוספות רבינו פרץ המובאה לעיל או שהנגע בגודלו המקורי לא נחשב סימן כלל וכלל.