אָמַר רַב זְבִיד מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא הָיָה יוֹשֵׁב עַל גַּבֵּי הַמִּטָּה וְאַרְבַּע טַלִּיּוֹת תַּחַת רַגְלֵי הַמִּטָּה טְמֵאוֹת מִפְּנֵי שֶׁאֵינָהּ יְכוֹלָה לַעֲמוֹד עַל שָׁלֹשׁ וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מְטַהֵר הָיָה רוֹכֵב עַל גַּבֵּי בְּהֵמָה וְאַרְבַּע טַלִּיּוֹת תַּחַת רַגְלֵי הַבְּהֵמָה טְהוֹרוֹת מִפְּנֵי שֶׁיְּכוֹלָה לַעֲמוֹד עַל שָׁלֹשׁ וְאַמַּאי הָא קָמְסַיַּיעַ בַּהֲדֵי הֲדָדֵי לָאו מִשּׁוּם דְּאָמְרִינַן מְסַיֵּיעַ אֵין בּוֹ מַמָּשׁ אָמַר רַב יְהוּדָה מִדִּיסְקַרְתָּא לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ מְסַיֵּיעַ יֵשׁ בּוֹ מַמָּשׁ וְשָׁאנֵי הָכָא דְּעָקְרָה לַהּ לִגְמָרֵי וְכֵיוָן דְּזִימְנִין עָקְרָה הָא וְזִימְנִין עָקְרָה הָא לֶיהֱוֵי כְּזָב הַמִּתְהַפֵּךְ מִי לָא תְּנַן זָב שֶׁהָיָה מוּטָּל עַל חֲמִשָּׁה סַפְסָלִין אוֹ עַל חָמֵשׁ פּוּנְדָּאוֹת לְאוֹרְכָּן טְמֵאִים לְרׇחְבָּן טְהוֹרִין יָשֵׁן סָפֵק מִתְהַפֵּךְ עֲלֵיהֶן טְמֵאִין אֶלָּא לָאו מִשּׁוּם דְּאָמְרִינַן מְסַיֵּיעַ אֵין בּוֹ מַמָּשׁ.

אני מבין את הדברים כך:

הגמרא מוכיחה שדבר שבא "לסייע" אין בו ממש:
ממקרה של זב שיושב על גמל (שלא זז), ומתחת לכל רגל יש מטלית של בד,
והדין הוא שכל פיסת בד טהורה - בגלל שהבהמה יכולה לעמוד על שלוש רגליים, ואפשר לתלות שכל רגל היא הרגל "שלא נצרכת" להחזיק את הזב - ולכן כל המטליות טהורות.

וההוכחה היא: רואים שאפילו שיש כאן ארבע רגליים, ולכאורה המטליות צריכות להיות כולן טמאות, אך בגלל שרגל אחת היא בתקן 'מסייע', אז הרי זה נקרא כאילו היא לא ראויה לקבל טומאה.

עכשיו מגיע ר' יהודה מדיסקרתא ומנסה לדחות ולומר -
מכאן אין הוכחה - כי פה הרגל הרביעית היא בכלל לא בגדר "מסייע" אלא היא פשוט לא עוזרת כלל. לכן הרי זה כאילו אין פה רגל, ואפשר לתלות שכל רגל היא הרגל הזו - ולכן המטליות טהורות.

הגמרא עכשיו אומרת שיש הוכחה מזב שכאשר יש חפץ שיש ספק עם הזב נשען עליו - מטמאים אותו מספק.

ולפי זה היה צריך לטמא את כל המטליות.

השאלה שלי היא, שכעת יש קושיא גם על ההוכחה המקורית של הגמרא שמסייע אין בו ממש!

הרי איך ייתכן שכל המטליות טהורות - הרי כעת מוכח שבכל מקרה אנחנו דנים כל רגל כספק כאילו הזב היה עליה ולכן כל המטליות צריכות להיות טמאות?!