הרב העלה כבר בתחילת המסכת את הרעיון שנדר הוא היכולת לקבע רגע (במקור רגע רוחני ונעלה), כך שתהיה לו אחיזה גם במציאות הזמן היומיומי, באופן קבוע או זמני בזמן מורחב יותר מרגע הנדר.

פרק שמיני מרחיב את הנושא בשאלות על הזמן- מתי זמן מתחיל ומסתיים, לאן שייך החלק המחבר בין הזמנים, עד ש... יתחיל, עד ש... יסתיים, ועצם הרעיון של נדר לזמן.

הפרק נוגע גם בתנועת האדם בזמן והרצון של האדם לדעת את הזמן מראש בוודאות- נדר "כולל" לזמנו קבוע ונדר רק עד תחילתו של הזמן המשתנה הבלתי ידוע, זמן בכוח ובפועל (גשם), דעת האדם לפני שהשתנה הזמן (עיבור אדר).

רבים מפרקי הזמן הנדונים הם כאלו שיש בהם מכלול של חול המסתיים (או מתחיל) בקודש- שבת, ר"ח, שביעית, יובל ומועדים.

בסיום הפרק נדרי האומדן נעים בין שני הצדדים-

מחד ההנחה שאדם נודר באופן שיוכל לקיים את ה מצווה בזמן שתגיע, זמן הנדר אינו כולל התנגשות עם מצווה. (יין בליל הסדר, בשר בערב יוהכ, ואף המנהג תקנת עזרא של שום בליל שבת)

מאידך נכנס כאן אומדן נוסף שלכאורה לא קשור, ומציג דווקא את הצדדים של מה שכנראה קרה עם נדרים בהמשך הדרך- אומדנות שעוסקים בדעת האדם על מטרת הנדר: כבוד, אישות, ממון, והנאת אכילה ושתיה.

דווקא האגדתות של הפרק (שלא נראות ממש קשורות במבט ראשון, ר טרפון ובלשצר) מסבירות אולי הכי טוב מה קרה, ומדייקות דברים שכבר הבנו ונאמרו פה, ומחדדות אותם גם בהקשר של לימוד תורה.

אגדות שעוסקות בשימוש בכתר תורה, בראוי ולא ראוי לת"ח. שזה נושא שכבר דובר הרבה במסכת- תורה לעומת עושר בעוהז.

הנדר במקורו הטוב נועד לשמר רגע נעלה, רוחני בזמן, רגע של קרבה לה', להביא אותה אל חיי היום יום.

כמו שבת היכולה להאיר את כל ימי החול, כמו יובל המשנה את כל סדרי 49 השנים האחרות ומביא חירות.

גם התורה נועדה להביא רוחניות לעולם, וכך גם כלי המקדש.

אלא ש"כלי קודש נעשו כלי חול"
(ציטוט מתוך האגדתא שנראית הכי פחות קשורה, אבל מתמצתת את הפרק....)

כלי המקדש בידי בלשצר,

אולי התורה בידי החופרים בה כקרדום (היה על זה כאן דיון כבר, הלכות שכר תלמוד תורה, ר' יהודה והמעיל והזהב ועוד והרבה אגדתות....)

וגם הנדרים, שבמקום להנציח את הזמן של רגעי הקודש, של התעלות רוחנית ומצוות,
הפכו להיות נדרי חול
שמנציחים עניינים אנושיים של כבוד, ממון, הנאות והרחקות....