שלום לכולם.
אני מניח שכולכם שמעתם את הדיון האם להתייחס לראש השנה כיום דין של יראה ואימה או כיום חג של שמחה (אני אישית זוכר שבישיבה כמעט כל שנה מישהו בא ודיבר על זה...)
יש שגם תולים זאת במחלוקת התלמודים, שכן הבבלי רה לב: כותב "אפשר ספרי חיים וספרי מתים פתוחים וישראל אומרים שירה", לעומת הירושלמי רה א ג שישראל שמחים ומגלחים זקנם ובטוחים שהקבה יעשה להם ניסים.

לענ"ד, ברור שלא מדובר במחלוקת של "או או". אלא (לכל היותר) מחלוקת במינון שנותנים לכל אחד מהצדדים הללו, כאשר ברור שכל צד מודה עקרונית גם למקומו של הצד הסותר. ומדוע?
א. הצד של שמחה - מפורש כבר בפסוקים, שהובאו גם בפוסקים: בכה ליום חגנו - מוכח שנקרא חג, והפסוקים המפורשים בנחמיה על כך שאסור לצום וכו'.
ב. הצד של יראה מפני יום דין - הרי מפורש במשנה שהוא יום דין, והירושלמי רה א ג כותב על כך באריכות, ומביא את הדיון מתי נחתמים, מביא "ועל המדינות בו יאמר איזו לחרב ואיזו לרעב ובריות בו יפקדו לחיים ולמוות", שלושה ספרים נפתחים, דן על אלו שמתים בין רה ליו"כ - באיזה דין הם נחתמו. מכל הנל עולה בבירור שגם לירושלמי בוודאי שנכתבים לחיים או למוות וכו'. כל מי שמאמין במציאות הזו, בוודאי מבין שמתבקש להיות ביראה ובאימה מפני תוצאות הדין.
לכן לענ"ד, ברור שלכל הדעות יש כאן שילוב בין שמחה ליראה, וכמו שכתבו הפוסקים, למשל השו"ע (תקצז א), שאסור לצום אך לא יאכל כל שובעו כדי שלא יקל ראשו ותהיה יראתו ה' על פניו.

שנה טובה כתיבה וחתימה טובה