במשנה נקט רק דיבור על טהורות ואילו בברייתא נקט התנא גם דיבור על טמאות, האם היתה לו מגמה בעריכת המשנה להורות לשמור על נקיות הלשון או מגמה אחרת, מדוע לא נקט גם את צד ה'טמאות' ?
משנה : שְׁתֵּי נָשִׁים שֶׁנִּשְׁבּוּ זֹאת אוֹמֶרֶת נִשְׁבֵּיתִי וּטְהוֹרָה אֲנִי וְזֹאת אוֹמֶרֶת נִשְׁבֵּיתִי וּטְהוֹרָה אֲנִי אֵינָן נֶאֱמָנוֹת וּבִזְמַן שֶׁהֵן מְעִידוֹת זוֹ אֶת זוֹ הֲרֵי אֵלּוּ נֶאֱמָנוֹת
גְּמָ' ברייתא : תָּנוּ רַבָּנַן אֲנִי טְמֵאָה וַחֲבֶרְתִּי טְהוֹרָה נֶאֱמֶנֶת אֲנִי טְהוֹרָה וַחֲבֶרְתִּי טְמֵאָה אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת אֲנִי וַחֲבֶרְתִּי טְמֵאָה נֶאֱמֶנֶת עַל עַצְמָהּ וְאֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת עַל חֲבֶרְתָּהּ אֲנִי וַחֲבֶרְתִּי טְהוֹרָה נֶאֱמֶנֶת עַל חֲבֶרְתָּהּ וְאֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת עַל עַצְמָהּ

באחד האשכולות בשנים עברו דנו בהבדלים בין המשנה לברייתא אך לא דובר בעניין מעבר לעיקרון הקיצור של רבי כעורך המשנה, אבל נראה שיש כאן כאמור מעבר לקיצור גם העדפה לדבר רק על הטהורות ועל זה אני שואל, היש הסבר מגמתי לזה ?