וְרַבָּנַן שִׁגְגַת קׇרְבָּן לֹא שְׁמָהּ שְׁגָגָה וְרַבָּנַן שְׁגָגָה בְּמַאי רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר כֵּיוָן שֶׁשָּׁגַג בְּכָרֵת אַף עַל פִּי שֶׁהֵזִיד בְּלָאו וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר עַד שֶׁיִּשְׁגּוֹג בְּלָאו וְכָרֵת . . .


. . . אָמַר אַבָּיֵי הַכֹּל מוֹדִים בִּשְׁבוּעַת בִּיטּוּי שֶׁאֵין חַיָּיבִין עָלֶיהָ קׇרְבָּן עַד שֶׁיִּשְׁגּוֹג בְּלָאו שֶׁבָּהּ, הַכֹּל מוֹדִים מַאן רַבִּי יוֹחָנָן, פְּשִׁיטָא כִּי קָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הֵיכָא דְּאִיכָּא כָּרֵת אֲבָל הָכָא דְּלֵיכָּא כָּרֵת לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא הוֹאִיל וְחַיָּיב קׇרְבָּן חִידּוּשׁ הוּא דִּבְכָל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ לָא אַשְׁכְּחַן לָאו דְּמַיְיתֵי עֲלֵיהּ קׇרְבָּן וְהָכָא מַיְיתֵי כִּי שָׁגַג בְּקׇרְבָּן נָמֵי לִיחַיַּיב קָא מַשְׁמַע לַן.

ראשית, אוֹמַר את הדברים לפי ההבנה שלי (אחרי התבוננות בכל מיני ביאורים על הסוגיא).

אביי אומר שכולם מודים שב"שבועת ביטוי" (למשל: אדם נשבע שלא יאכל לחם - ועבר על שבועה זו בשוגג), הבאת הקרבן תהיה תלויה ב: האם הנשבע "שגג" בלאו שבה (דהיינו - ידע שהתורה אוסרת לעבור על שבועה).

הגמרא אומרת שכשאביי אומר "הכל מודים" - כוונתו היא לר' יוחנן (ולא מונבז - כי אין סיבה שיודה).

שואלת הגמרא: פשיטא! הרי ר' יוחנן סובר שאדם צריך להיות מודע לכל חומרת מעשהו, ואם הוא לא (למשל כששוגג באיסור שיש בו כרת - אך לא ידע על הכרת שבדבר) - הוא מוגדר שוגג ומביא קרבן.

הרי כאן אין כרת, אם כך יוצא שאכן אם אדם מזיד בלאו - הוא מודע לכל חומרת מעשהו, ולא מביא חטאת.
= ממילא פשוט שגם לפי ר' יוחנן: הבאת הקרבן תהיה תלויה ב: האם הנשבע "שגג" בלאו שבה.


הגמרא מסבירה מדוע היה צד לחשוב שאכן ר' יוחנן יסבור כאן שאם אדם יעבור על הלאו במזיד - עדיין יהיה מוגדר כשוגג (כי לא ידע על חיוב הקרבן).

הואיל ובמקרה זה יש חידוש:
למרות שאין כרת על עבירה זו - עדיין יש קרבן (מה שלא מצינו בשום מקום אחר בתורה),
היה נראה שר' יוחנן יסבור שאף במזיד בלאו ושגג בקרבן - יוגדר כשוגג.

וביתר ביאור, מדוע שר' יוחנן יסבור כך:

אכן בדעת חכמים, האומרים, שבשאר דברים שגגת קרבן אינה נחשבת שגגה, היה מקום לומר, שבשבועת ביטוי מודים הם שהיא נחשבת שגגה.
שכן יתכן, שרק במקום שהוא יודע גם מאיסור לא תעשה, וגם מעונש כרת, ולמרות ידיעתו הוא חוטא, אינו נחשב שוגג, אף שלא ידע שיש בדבר חיוב קרבן, שהרי אפילו מחמת הכרת לא נמנע מלחטוא, ואם כן ודאי לא היה נמנע גם אם היה יודע שיש בדבר חיוב קרבן.
אבל במקום שאין עונש כרת, אלא רק איסור לא תעשה וחיוב קרבן, כשידע רק מאיסור לא תעשה שבדבר, ולא ידע מחיוב קרבן שיש בו, נחשב הוא כשוגג.
שכן אם היה יודע שיש בדבר חיוב קרבן, לא היה חוטא, ונמצא שחטא מחמת חוסר ידיעתו.

שאלתי היא: לפי ההסבר הזה יוצא, שבאמת הגיוני לומר שר' יוחנן יסבור שבמקרה של "שבועת ביטוי" כאשר אדם הזיד בלאו אך שגג בקרבן - יוגדר כשוגג מאחר ולא היה מודע לחומרת מעשהו!

מה יענה על כך אביי?!