*דֵּין, *דֵּין m. (v. דְּוַי) 1) faintness, trouble, sickness. Y. Ber. IX, 13ᵃ bot. ד׳ ליה וכ׳ he was in trouble; (so) we let him pass. —2) interj. expressive of love-longing (cmp. אוֹי &c.) Oh! Ah! Cant. R. to II, 9 (play on דודי) את אומר לנו ד׳ ד׳ וכ׳ thou (O Lord) sayest to us, Oh! Oh! [strike out the gloss פי׳ דיאו דיאו]. Thou art sighing for us first (instead of our aspiring for thee)! Ib. (twice more; correct slight inaccuracies). Pesik. R. s. 15 [read:] את אתת לגבן קדמאה, דיאו את לגבן, את אמרת לנו דיו; Num. R. s. 11 [read:] את אמרת לנו דיו את אתת וכ׳.